שערי ישר חלק ב רסח

כדאמר רבא בר אהילאי מן הכתוב אם המצא תמצא, אם המצא בעדים תמצא בדיינים, ובלא עדים ליכא חיוב קנס, אף אם ליכא סבה לפוטרו, אבל גם ליכא סבה לחייבו, ובפשטות ראוי לומר דבקנס ליכא כלל ענין של הודאת בע"ד כמאה עדים, וכן כתב רש"י ז"ל ביבמות ד' כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע, וז"ל, והא דקיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ה"מ לממונא, אבל לקנס ולעונש מלקות ליפסל לא, עכ"ל. היינו דהא דילפינן ענין הודאת בע"ד מקרא דכי הוא זה, הוא דוקא לענין ממון, אבל בקנס לא גלי קרא שיתחייב אדם עפ"י עצמו, ורק להיפוך דרשינן אם המצא בעדים משום דעפ"י שנים עדים יקום דבר, ולא מהני כלום הודאת בע"ד לחיב קנס

ובקצוה"ח סי' א' סק"ו הביא ראי' לזה דבקנס לא מהני הודאת בע"ד אף היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס, מסוגית הש"ס דב"מ בפ"ק דיליף העדאת עדים במקצת לחייב שבועה על השאר מק"ו מפיו, ומה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה, עדים שמחייבים אותו קנס אינו דין שמחייבים אותו שבועה, יעו"ש, ואם נאמר דמהני הודאת בע"ד לענין קנס ורק מיפטר משום מודה בקנס, א"כ אין עדיפות בעדים מפיו, דגם בעדים אם הי' ענין של מודה בקנס הי' מיפטר, יעו"ש. אבל לכאורה אי"צ להביא ראי' ממרחק שהרי הדבר מפורש במקומו, ועפי"ז קשה טובא על שיטת הפוסקים דפסקו להלכה לענין קנסות בזמן הזה דליכא מומחים, דנקטינן דאם תפס לא מפקינן מיני', שמהני אם הודה מעצמו ולא באו עדים, משום דהודאה בזה"ז אינה פוטרת, כשיטת הרמב"ן, דדוקא כשמודה בפני בי"ד המחייבים קנס מיפטר משום מודה בקנס, וכיון שאינו מיפטר משום מודה בקנס מהני הודאת בע"ד לחייבו, וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' רס"ז, שכתב על הא דכתב המחבר סעי' מ' יציאת העבד בראשי איברים אעפ"י שהוא קנס נוהג בזה"ז, שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו, ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור, וכתב הרמ"א ע"ז, וה"ה אם הודה האדון מעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש), עכ"ל. וכן כתב הש"ך ח"מ סי' א' סקט"ז וז"ל אין מוציאים מידו וכו' ואפי' הודה קודם שתפס מהני תפיסה משום דבזה"ז לא מיפטר בהודאתו ואפי' לא באו עדים כן כתב הטור בשם הרמב"ן, וכדבריו סתם לקמן סי' שמ"ח וכ"כ הסמ"ע ס"ק י"ח, עכ"ל. וקשה על דבריהם מסוגית הש"ס שהבאנו, דמוכח דגם היכא דפוטר עצמו מכלום שאין הודאתו פוטרתו, מ"מ אינו מתחיב בקנס עפ"י עצמו כשלא באו עדים, והש"ך ביו"ד שם תמה על דברי הרמ"א מסוגית הש"ס ב"ק שם דפריך על רב דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממעשה דר"ג שסימא את עין טבי עבדו והי' שמח שמחה גדולה, מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, א"ל למה, א"ל שסימיתי את עינו, א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים, הא יש לו עדים חייב, ושמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ומשני שאני ר"ג דלאו בפני בי"ד אודי, והא ר' יהושע אב בי"ד הוי, שלא בבי"ד הוי קאי, עכ"ל הש"ס, ומוכח מזה דגם בהודאה שאינה פוטרת לא סגי בלא עדים, ובש"ך העלה שם מחמת קושיא זו, דלא מהני הודאה בזה"ז לחייב קנס היכא דליכא עדים, ומדחיק לפרש דברי הרמ"א הנ"ל, מש"כ וה"ה אם הודה האדון מעצמו, כונתו שאח"כ באו עדים, אלא שהודאתו אינה פוטרתו, וכן כתב הגר"א ז"ל שם אות פ' כדברי הש"ך

ונראה לענ"ד לבאר ענין זה עפ"י דרך אחר, וראשונה עלינו לבאר שיטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל לענין הודאה בקנסות בזה"ז, והנה בנמ"י פ' מרובה הביא שיטתם וז"ל, כתב הרא"ה ז"ל וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל בנוסח כתובות, שבזה"ז שאין דנים דיני קנסות, וקיי"ל דאפי"ה אם תפס לא מפקינן מיני', אם קדם הלה והודה, אעפ"י שבאו עדים אח"כ, הרי הוא פטור, ואפי' בדברים שפטר עצמו מכלום, לפי שכשם שאין דנים דיני קנסות בזה"ז. כך אין מקבלים עדים, וה"ז כמו שאין שם עדים, לרבינו אומר שאינו נראה, שכשם שהוא אומר שאין מקבלים עדים בזה"ז, כך הודאתו אינה כלום דבעי הודאה בבי"ד, כדאמרינן לעיל לגבי ר"ג דשלא בבי"ד הודה, ובעי נמי בי"ד שיכולים לדון דיני קנסות, עכ"ל הצריך לעניננו. ודברי הראב"ד ז"ל סתומים ונפלאים לכאורה, שאם הודאה לא מהני לשיטתו, דהוי מודה בקנס, וגם אין מקבלים עדים בזה"ז, איך קיי"ל דאי תפיס לא מפקינן מיני', אכן ענין זה מתבאר לענ"ד עפ"י היסוד שהורה לנו הרא"ש ז"ל בספק דב"ק וז"ל, והרמ"ה הלוי ז"ל כתב הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיני', היינו דוקא כשיעור נזקיו, אבל טפי מנזקיו, כגון כפל ודו"ה, אם תפס מפקינן מיני' וכו' ועוד תקנתא דעבדו לי' לניזק הוא, וכי עבדו לי' לניזק תקנתא בקרנא, דלא ליפסוד ממוני', אבל לארווחי מידי ממונא דאחריני לא תקינו לי', ולא נראה לי, דלאו תקנתא היא, אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לו אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ויתן לו, אבל כה"ג עביד איניש דינא לנפשי' ולא מפקינן מיני' עד דיהיב כל דמחייב לי' מדאורייתא, ויראה לי שאם בא הניזק לפני בי"ד ואמר קבלו עדותי, שאם אתפוס ממונו היום או מחר, שלא יוציאנו מידי, שאין בי"ד נזקקים לקבל עדותו וכו' אבל אם תפס הניזק ותבעו המזיק לדין אמרינן לניזק שיביא עדים, ואם יראה לדיינים שבדין תפס אומרים למזיק אין אנו דנים לחייבך קנס, אבל אם תרצה לפדות מה שתפס משלך תן לו כך וכך ממון, דהכי אמור רבנן אי תפס לא מפקינן מיני', ואם תפס יותר אמרינן לי' להחזיר המותר, ואם לא הביא עדים שראוי לזכות בהם, אומרים לו שיחזיר מה שתפס, עכ"ל. ומדברי הרא"ש ז"ל אנחנו למדים להבין עיקר היסוד מה שבדיני קנסות נעשה זכות ממון רק ע"י העמדה בדין, שעיקר ענין העמדה בדין, הוא הכפי', שאמרה תורה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, שתשלומי קנס אין אדם מתחיב מעצמו, ואינו מחויב גם לצאת ידי שמים,