שערי ישר חלק ב רסב

הדבר, רק אח"כ משעה שחל הדין בפועל, אלא אם הי' הענין באופן כזה שאח"כ כשיחול בפועל, יהי' דבר ממילא, שאין עדים מועילים כלום, אז הי' מוכרח הענין שיהיו העדים מעיקרא, אבל כיון דאח"כ בע"כ צריך לעדים בלא"ה, שעכשיו נעשה עיקר מעשה סמרעות את הדין, והרי רואים עדים עכשיו הסבה כעירמת חלות הקדושין למפרע חשבינן כאילו נתקים הדבר עפ"י עדים, ובשאר קדושין הנעשים על תנאי אף שג"כ עיקר הדין בפועל חל אח"כ מ"מ צריך עדים בשעת עשית הקדושין, מהטעם שכתבנו, כיון דאח"כ מתקים הדבר ממילא באופן שאין עדים מועילים אח"כ לקיום הדבר, משו"ה צריך עדים בשעת המעשה של קדושין

והא דבאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך צריך שיאמר בפני עדים, ולא סגי לן מה שיהי' עדים בשעת הקדושין בפועל, י"ל דהתם ענין זה של נתינת כח להקטנה, הוא דבר בפ"ע, שאינו תלוי כלל במקרים העתידים, שאף אם לא יקדש אותה המקדש, מ"מ לא יתבטל למפרע דבר זה שמסר לבתו כח זה לקדש א"ע, וכמו בכל מנוי שליחות, שאינו תלוי אם יהי' אח"כ מעשה קדושין וכדומה, וכיון שענין זה בפ"ע גם כן חשוב כדבר שבערוה אינו חל בלא עדים, אבל במכירת אמה העברי' דלרבנן דסברי מעות הראשונות לקדושין נתנו, ודאי כל התחלת קדושין תלוים ועומדים, שאם לא מיעדה אח"כ חשבינן כאילו לא הי' בזה למפרע רק מכירה גרידא, ואף לר"י בר"י דרק מסירת כח לבת הי' בשעת מכירה, י"ל דגם זה מיתלי תלוי, שאם אינה מיעדה גם ענין זה בטל למפרע, כיון שאין האב מכון לכך, רק שדין התורה הוא כן, י"ל דכ"ז רק אם יוצרך ענין זה מחמת היעוד של אח"כ, אבל אם אינו יעדה הרי כאילו לא הי' בזה שום מסירת כח לבת, ובכ"ז קשה להבין לשיטת תוס' והריטב"א, כיון דעכ"פ המכירה חשוב כדבר שבערוה שצריך עדים לקיום הדבר לו יהא דמעיקרא לא הי' צריך עדים שאכתי לא חל הדין, אבל אח"כ בשעת גמר הקדושין הי' ראוי שידעו העדים כל הסבות הגורמים לחלות הקדושי יעוד, ומי מועיל אם אינם רואים ושומעים רק אמירת הרי את מקודשת, וקבלת כסף מכירה אינם יודעים, ואיך חלין הקדושין בלא עדים, ולשיטת הסוברים דבחליצה ומכש"כ ביבום אי"צ עדים, כמו שנקט הגר"א ז"ל בסי' קס"ו בפשיטות, מיושב הכל כמו שבארנו, ולענין בירור הדבר, נראה דסומכים על החזקה שהאמה היא בבית אדונה, כנלענ"ד בענין זה

פרק יח ועפ"י היסודות שבארנו בקדושי יעוד, יתישב קצת גודל הקושיא שמקשים העולם, למ"ד אין ברירה, איך חלין הקדושין למפרע לרבנן, והנה לשיטת רש"י במס' גיטין, דבתנאי שבידו לקים מהני לכו"ע, אכתי קשה דהרי יכול אח"כ ליעד לו או לבנו, וכן קשה לשיטת הרמב"ן, דבתנאי מהני לכו"ע, ורק במתנה על שני דברים צריך לברירה, וכן גם לשיטת תוס' שם להלכה, דבדבר שעומד להתברר קיי"ל דיש ברירה קשה דהכא אינו עומד להתברר שמא לא ייעד לא לו ולא לבנו, ועפ"י מה שבארנו י"ל, דרק היכא שעלינו לומר איגלאי מילתא למפרע ממש, שכבר הי' חל הדין מעיקרא, היינו שאין מקרה העתידה לבוא גורמת לחלות הדין רק מבררת אז אמרינן אין ברירה, דלמפרע לא הי' בעולם דבר המברר, כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש, שההפרשה העתידה אינה גורמת שום דין לחלות התרומה, רק מסמנת ומבררת את הלוגין, ואמרינן שעל שני לוגין אלו כבר חל דין תרומה, בעת שלא הי' שום בירור בפועל כלל, וכן בשעה אחת קודם מיתתו, שהמיתה שלאחר שעה אינה גורמת לחלות הגירושין רק מבררת השעה, וכן בשאר דוכתי כיוצא בזה, אבל ביעוד שהיעוד של אח"כ הוא הגורם בעיקר הדין למפרע, היינו שבאמת בשעת מכירה לא חלו הקדושין קודם היעוד, וגם כפי שגלוי קמי שמיא, לא הי' דין קדושין על האמה למפרע, אלא שעכשיו הדין חל כאילו היתה מקודשת למפרע בכה"ג אין שייך לדין ברירה לומר הוברר הדבר למפרע, דבאמת לא חל הדין מעיקרא רק עכשיו חל הדין וכמו בהתרת נדרים דלכו"ע אין שייך לדון הוברר הדבר למפרע, כ"כ ביעוד חל עכשיו כאילו היתה מקודשת למפרע וכן יתישב בזה מה דקשה לענין ברירה למ"ד בע"ח למפרע הוא גובה, דלכאורה צריך לומר איגלאי למפרע שהשדה שגובה עכשיו הובררה מעיקרא שעלי' חל הקנין, ולכל השיטות הוא שייך לדין ברירה, אבל לפי מש"כ י"ל דכיון דבאמת עיקר הקנין מה שזוכה למפרע, הגבי' שלבסוף גורמת, וגוביינא זו אינה רק כמבררת, רק גורמת הדין שתהא שדה זו שלו מחמת זכות השעבוד דמעיקרא, וכל כה"ג שהסבה העתידה גורמת לחלות הדין אי"צ שיהי' מבורר למפרע, כיון דבאמת לא חל הדין מעיקרא, רק עכשיו, ועכשיו הוא מבורר, וכן מוכח שיטת התוס' לענין למפרע הוא גובה, שכתבו בב"ק ד' ל"ג דלענין אם הקדיש מלוה ואח"כ גבה, מ"מ הפירות לא קדשו, כיון שלא גבה לבסוף, יעו"ש, ורק לר"ע דסובר יוחלט השור, למ"ד פ"נ קנסא זוכה למפרע עם השבח, משום דהא דצריך כפית בי"ד אי"צ שתהי' בפועל על כל הדבר שזוכה למפרע, כמו שיבואר ענין זה בס"ד, אבל עיקר החלות לר"ע בשור תם שזוכה למפרע אין תלוי בדין ברירה, משום שע"י העמדה בדין שלאח"כ הוא זוכה למפרע, ועיקר הגורם הוא הכפי' של בי"ד אח"כ ולא כדבר המברר לחוד, משו"ה אינו שייך לדין ברירה

ואפשר לומר דגם שיטת הרמב"ן ז"ל דכ' שרק במתנה על שני דברים תלוי בדין ברירה ולא במתנה על דבר אחד, הוא עפ"י דרך זה, דבמתנה על דבר אחד, והוא בדרך תנאי, י"ל דכיון דקיום התנאי או בטולו, גורמים את הדין לומר שחל למפרע, וקודם שנתקים התנאי או שנתבטל, אי אפשר לומר שכבר חל למפרע ממש, רק עכשיו משעה