שערי ישר חלק ב רס

האונס גרם לי' לחלות הדין, שהרי הי' בידו להנצל, כן ניחא מה דאמרינן שם לדמות חיוב של תקנת חכמים בהגעת זמן, לפטרו אם הי' סבת הדבר שלא נשא מחמת אונס, לכל אונסים הפוטרים מדין הראוי לחול על האדם, ועד"ז מתפרש התם כל הענין, דהרי גם בהתנה אם מתי מחולי זה, ואכלו ארי לא חלו הגירושין, דחשבינן שע"י אונס דלא סליק אדעתי' יחולו הגירושין, אף דאמרינן דניחא לי' דלא תיפול קמי יבם, יעו"ש

אמנם מה שצריך בכל קיומי התנאים שיתקימו ברצון, אינו כענין הרצון של היעוד, דביעוד צריך רצון וכונה שע"י היעוד דהשתא תתקדש למפרע, ובקיום התנאי דעלמא, מלבד דאי"צ שום כונה שע"י קיום התנאי יחולו הגירושין וכדומה, אלא באמת גם רצון אי"צ, רק שלא יהי' אנוס בדבר, דהרי באונס דשכיח ג"כ ליכא רצון אח"כ, אלא משום דאיהו אפסיד אנפשי' לא חשיב כאנוס בחלות הגירושין, ולכן מתורץ כל הענין באמה העברי', דבשעת המכירה אי"צ לעדים, שמה שמועלת המכירה לקדושין, חל בלי כונת ורצון הב"ד, אבל היעוד שלאח"כ שגורם ע"י כונה ורצון, בעינן עדים לקיום הדבר, ובכל קדושין על תנאי הוא להיפוך, דמעיקרא שצריך כונה לקדושין בעינן עדים, ואח"כ בשעת קיום התנאי שאי"צ כונה ורצון לא בעינן עדים, כנלענ"ד בענין זה

פרק יז אמנם צריך לבאר בענין קדושי יעוד לר"י בר"י וגם לרבנן, לפי מה שבארנו דלמסקנא גם לרבנן בעינן דעתה ורצונה בשעת היעוד, כיון שקטן וקטנה חשובים לענין קבלת עדות כגדול שלא בפניו, ולשיטת הרמב"ם כ"כ לא מהני בדבר שצריך עדים לקיום הדבר, וכמו שכ' בפ"ו מה' גירושין ה"ט וז"ל, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה, אעפ"י שחצרה קונה לה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידים על הקטן שאינו בן דעה גמורה, עכ"ל, והראב"ד ז"ל כתב ע"ז וז"ל זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח, אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת, נמצא שהשליח והמשלח צריכים להיות בני דעת, עכ"ל, והנה מוכח דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בתרתי פליגי, דלשיטת הרמב"ם ז"ל סגי דעת של קטן וקטנה לענין מנוי שליחות, אלא בזה חלוק קטנה מקטן, דבקטן לא מצינו שרבתה תורה, מעשי קנינים הנעשים שלא בגופו ועצמו, ובקטנה שרבתה תורה זכות גט ע"י חצרה, ילפינן שמהני אצלה גם מעשים הגורמים לקנין שנעשים שלא ע"י גופה ועצמה, דסובר דמה שאמרינן שחצרה מידה איתרבאי, הוא רק להורות דבקטנה מהני גם מעשה זו, דעכ"פ אין זה יד ממש, ומה"ט סובר דגם בשאר קנינים כמו קנין חליפין חלוק קטן מקטנה, כמו שפסק בה' מכירה פכ"ט וז"ל, וכן קטן שקנה מטלטלים וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, ראי' לדבר שאין חצר של קטן וד' אמות שלו קונים לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו, כמו שיתבאר, ולא יהי' הקנין ושכירות המקום גדול מחצירו, אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה תקנה המטלטלים מאחרים אם קנו מידה או בשכירות מקום, עכ"ל, וכש"ך ח"מ סי' רל"ה תמה בזה מאיזה טעם יהי' הבדל בין קטן לקטנה לענין חליפין, יעו"ש, אבל הלא דבריו מפורשים, דמפרש שאין הכונה שחצר אצל קטנה חלוק מחצר אצל קטן, רק דחלקה תורה כח קנין של קטן מקטנה, ולכן לשיטתו בקטנה שעשתה שליח לקבל גיטה, הי' ראוי להועיל כיון דסגי דעת קטן לענין מנוי שליחות, וגם ראוי שיהני מעשה השליח להועיל שתזכה בה, משום דנתרבתה שחצרה קונה לה, ולכן מצא בזה טעם צדדי משום חסרון עדים לקיום הדבר, ונראה דלשיטתו גם בקנין של דעת אחרת מקנה, דמהני בקטן וקטנה מה"ת, יהי' הבדל בין קטן וקטנה היכא שמזכה ע"י אחרים דלקטן לא יהני רק מדרבנן, ולקטנה יהני מה"ת, ובעיקר הדבר דסובר דסגי לענין מנוי שליחות דעת קטנים, נראה דסובר כיון שלא נזכר בגמ' מיעוט זה שכ' הראב"ד אתם גם אתם למעט קטנים, ורק מפשטות הכתובים, וכמש"כ רש"י בב"מ ד' י' ע"ב, דכל היכא שגלתה תורה שליחות כתיב איש, וכן כתב הרא"ש בקדושין ד' ט' בקטנה שקבלה קדושין מדעת אבי', יעו"ש, וי"ל דבאמת לא משכחת ענין זה שיעשה הקטן שליח או שיהי' שליח, דהיכא דצריך רצון וכונה גמורה, אין מעשה קטן כלום, ולפי"ז בקבלת גט דלעיקר הקנין אי"צ דעת האשה כלום דמתגרשת בע"כ, סובר דבכה"ג לא נתמעט דין שליחות בקטן לקטנה, ורק דצריך לנו למילף שיהני לקטנה מעשה אחרים וזה יש למילף מחצרה, שרבתה תורה אצל קטנה, והראב"ד ז"ל סובר דקטנים נתמעטו מקרא דאתם גם אתם

ועוד פליגי בדין עדים שצריך לקיום הדבר, וכנראה פליגי בזה אם הצריכה תורה עדים המועילים בהגדה, או דסגי עדים שראוים להיות עדי ראי', וכמו שהבאנו לעיל בפ"ד מחלוקת בין הראשונים ז"ל לענין אם נצטרפו קרובים ופסולים בשעת ראי' של הקדושין, דהתוס' והרא"ש סברי כיון דליכא חסרון צרוף קו"פ בשעת ראי', לבירור אח"כ בבי"ד, כ"כ מהני בקדושין לקיום הדבר, והריטב"א סובר כיון דבקדושין נעשה ע"י הראי' קיום הדבר, ה"ז דומה להצטרפות קו"פ בשעת הגדה, וכ"כ י"ל דגם לענין דין שאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, תלוי בפלוגתא זו, דהראב"ד ז"ל סובר דרק בשעת הגדה צריך לקבל עדים בפני בע"ד, שיראה הבע"ד את העדים, אבל היכא שקיום הדבר נעשה ע"י ראי' אי"צ בפני בע"ד, והרמב"ם ז"ל סובר כהריטב"א, דאם נעשה קיום הדבר ע"י ראי' צריך שיהי' בפני בע"ד, ועפי"ז י"ל דמש"כ שם הריטב"א ז"ל דעדי הטמנה לא מהני בקדושין, מלבד טעם השטאה, משום דכיון דצריך עדים לקיום הדבר לא מהני אם המקדש והמתקדשת לא ראו את העדים, ולעיל בדברינו חתרנו למצוא טעם לזה והבאנו שם דברי האבני מלואים, יעו"ש, ועפ"י האמור בזה י"ל מטעם שאין מקבלים