שערי ישר חלק ב רנט

ורק בתרומה כתב הר"ן בנדרים ד' י"א ע"ב דלא הוי דבר הנדור, דהאיסור חל ממילא דרחמנא אסרה, יעו"ש, וההבדל בזה נלענ"ד, דבדבר שאי אפשר לחול מה שהאדם עושה, רק אם יחול הדבר הנולד, כגון בנזירות דליכא נזירות פחות מל' יום, אז כשעושה נזירות ליום אחד, חשבינן כאילו עשה לשלשים יום, דהרי גמר לעשות נזירות ליום אחד, ובלי ל' יום ליכא נזירות גם ליום אחד, אבל בתרומה אם גם לא הי' חל איסור לזרים הי' מהני הפרשת תרומה, דענין הפרשת תרומה אינו לא להתיר השיריים ולאסור חלק התרומה, אלא חלוקת שותפים לברר חלק מתנות כהונה, וכמו מעשר ראשון ומעשר עני דמותר לזרים, משו"ה מה שחל האיסור ע"י רחמנא לא חשיב כדבר הנדור, וכן דלענ"ד דמקדיש בבהמה אבר שהנשמה תלוי' בו, דפשטה קדושה בכולה, גם מה שמתפשט הוי כדבר הנדור, משום דאם לא תתפשט בכולה אינו חל גם מה שהקדיש קדושת הגוף ממש, דאם הי' חל קדושת הגוף ממש לא הי' מתפשט בכולה, דרק אם חצי גוף לא מהני, אז אמרינן פשטה בכולה, ובס' א"מ בתשו' כתב היפוך דברינו, אבל לענ"ד אין דבריו נכונים בזה, ולפי"ז בנידון דידן שבלא דין יעוד בטלה המכירה, דבעינן שיהי' ראוי ליעד, ודאי יש לדון דגם הקדושין נעשים ע"י האב והאדון ולא ממילא, וכן מוכח מהא דכ' תוס' בקדושין ד' י"ט דלמ"ד עבד עברי גופו קנוי תתקדש אמה העברי' לר"י בר"י ע"י הפקר, והתם ודאי אינו עושה שתזכה היא בעצמה רק שיחול הדבר והיא נעשית חפשית בלי רצונה דקטנה היא, אלא דבכה"ג חשבינן כאילו נתן לה כסף, אף דזכותה היא ממילא, אבל בכ"ז לענין הצרכת עדים לקיום הדבר מסתברים הדברים לומר דאי"צ ע"ז עדים, דלפימש"כ לעיל דגם בקדושין דעלמא לא בעינן עדים רק על הפרטים המועילים ע"י רצון וכונת הבעלי דברים, אבל בפרטים הנדרשים לקנין והם אינם נעשים ע"י רצון כמו ידיעת שויו של הכסף, וידיעת מקום הנחת הכסף אם המקום קרוב לה או קרוב לו מועיל אם הי' במציאות אף שלא הי' בזה ידיעת העדים, הנה בכה"ג שהקדושין חלין בלא דעת ורצון האב והאדון אי"צ עדים, אף שנחשוב שגם הקדושין נעשו ע"י הבעלי דברים, אבל רק ע"י מעשיהם ולא עפ"י רצונם וכונתם ול"ד לענין דבר הנדור דשם צריך שיהי' רק ע"י הנודר ואי"צ שיהי' ע"י רצון הנודר, ואם רק קרינן שחל עפ"י מעשה של הנודר חשיב כדבר הנדור, ולענין עדים י"ל דבעינן דוקא מה שחל עפ"י רצונם וכונתם של הבע"ד, ולענין להחשיב לשפחות אחר אישות אם א"צ אח"כ דעתה, הוי כאילו הקדושין היו ע"י האב, אף שחלין בע"כ של האב, אבל המכירה נעשית מרצונו, והוי כאילו עשה הוא, אבל בלי כונה ורצון

ומעתה יש לתרץ מה שהקשינו דבכל התנאים בגו"ק אי"צ עדים בשעת קיום התנאי ובטולו, ומועילים למפרע בין לחלות הקדושין ובין לעקור הקדושין גם כשנעשה שלא בפני עדים, וביעוד בעינן בשעת היעוד שיהיו בפני עדים כעיקר מעשה קדושין, דהכלל בזה כל ענין המועיל לחלות הקדושין או לעקירת הקדושין חשיב כדבר שבערוה, ואם בזה גם הפרט שמועיל רק ע"י כונה ורצון אז צריך עדים לקיום הדבר, ובפשטות נראה בכל תנאים דעלמא אי"צ בשעת קיום התנאי שיהי' בכונה ורצון להועיל לחלות הקנין או לעקור הקדושין, והקדושין מתקימים ומתבטלים ממילא, דהרי אם מתנה ע"מ שירדו גשמים או אם מתי מחולי זה וכה"ג, חלין הקדושין והגרושין בע"כ, ולפי"ז גם אם מתנה בדבר שבידו לקיימו, ג"כ אי"צ בשעת קיום התנאי לרצון וכונה, משו"ה אי"צ לעדים לקיום הדבר, אבל ביעוד שאמרה תורה שלא יחולו הקדושין למפרע, רק אם יקדשה אח"כ מרצונו ובכונה המועילים לקנין, וכיון שמעשה זו צריכה כונה ורצון על עיקר הדבר, והיא הגורמת שיחולו הקדושין למפרע, אינו חל רק ע"י עדים לקיום הדבר

ואף שגם בתנאים דעלמא משמע מסוגית הש"ס ריש כתובות דבכל קיומי התנאים אם רק לא התנא בפירוש על האונס בעינן רצון, דהטעם דיש אונס בגיטין כתב רש"י ז"ל בזה"ל, דמצינו טענת אונס מן התורה, שנא' ולנערה לא תעשה דבר, עכ"ל, וכן מפורש במס' נדרים דף כ"ז דאמר רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי', דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ומזה מוכח דאין הטעם בטענת אונס משום דאדעתא דהכי לא התנה, שאם הי' בענין זה שהמתנה לא עשה שיועיל הקנין אין זה שייך כלל לאנוס רחמנא פטרי', וכן מה דאמרינן שם בנדרים וכי תימא קטלא שאני, וכתבו בתוס' שם דהכא י"ל דפשע מה שלא התנה בפירוש שאם יהי' אנוס ולא יתקים התנאי, יתבטל הדין, יעו"ש, וכן מה דאמרינן במס' כתובות לענין אונס דפסקי' מברא, ודילמא אונס דשכיח שאני, דכיון דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשי', ואם הטעם שבכה"ג אתני מעיקרא, מה שייך לומר איהו הוא דאפסיד אנפשי', דאם התנה ע"מ שירדו גשמים מהני התנאי בלא טעם דאיהו אפסיד אנפשי', אלא שכן התנה, וכן מה דאמרינן התם בכתובות שבהגעת זמן חובו רבנן במזונות, ואם חלה אינו מעלה לה מזונות, אמר רבא בלישנא קמא ולענין גיטין אינו כן, ובלישנא בתרא וכן לענין גיטין, ואם הי' הטעם דיש אונס ואין אונס, אם התנא אדעתא דהכי או לא, מה שייך דמיון זה לתקנת חכמים לחייבו במזונות בהגעת זמן

אלא נראה שהכונה בזה שמצד דין הקנינים לא הי' מועיל טענת אונס, דליכא אומדנא ברורה לומר שבטל הקדושין, כדרך שאמרינן ביבמה שנפלה לפני מוכה שאין וחטאת שמתו בעלי', בב"ק ד' ק"י, וכיון שנתקים התנאי, מהראוי להיות שחל המעשה אף אם נתקיים התנאי באונס, אלא כמו דמצינו בתורה שאונס פטור מעונש, כיון שתלה סבת קיום הגירושין ע"י קיום התנאי, ועכשיו נתקים התנאי ע"י סבת אונס אם נאמר שיחולו הגירושין ע"י סבה זו הוי כאילו חל עליו הדין באונס, וכן משמע מלשון הראשונים ז"ל הובא בשטמ"ק שם, שכ' וזה דומה כאילו הי' אנוס בעיקר הגירושין, יעו"ש, וזה ג"כ הטעם דבאונס דשכיח אמרינן איהו הוא דאפסיד אנפשי', דבכה"ג שהי' ביכולתו להתנות ולא התנה, אין