שערי ישר חלק ב רנה

פרק טז גרסינן במס' קדושין ד' י"ט ע"ב ת"ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי הרי את מקודשת לי אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה וכו' ר"י בר"י אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, משל לאומר לאשה התקדשי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום שמקודשת לראשון, ואמרינן בגמ' דהאי משל הוא לרבנן, ומבואר שם בסוגיא דלרבנן מעות הראשונות לקדושין נתנו, וכשמיעדה אח"כ חלין הקדושין ע"י כסף המכירה. ויש לעיין בזה איך חלין הקדושין למפרע, אם היתה המכירה של האמה העברי' בלא עדים, וכן קשה למה צריך אח"כ בשעת היעוד ליעדה בפני עדים, כיון דיעוד דהשתא הוא בגדר תנאי, ובכל קיומי התנאים בגיטין וקדושין, אי"צ שיהי' דוקא בפני עדים לקיום הדבר, ומפשטות הסוגיא מוכח דלרבנן חלין הקדושין למפרע ממש, ומה"ט אף אם קדשה אבי' לאחר, אם רצה האדון ליעד מיעד, וכדאיתא בברייתא שם, וכן מוכח מהירושלמי הובא בחי' הרשב"א שם, ירושלמי על דעתייהו דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, על דעתי' דר"י בר"י בסוף נותן כסף ליעודין, מ"ד בסוף נותן כסף ליעודין מעשי ידי' של בעלה, ומ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודין מעשי ידי' של אבי', ואפי' כמ"ד משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, נעשה כאומר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שמעשה ידיך שלי עכ"ל. הרי להדיא דלרבנן הוי כמקודשת למפרע, וכאילו לא היתה מכירה כלל. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים ה' ט"ו המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון ליעד מיעד, ואם לא יעד האדון לא לו ולא לבנו כשתצא מרשות האדון יגמרו קדושי' ותעשה אשת איש עכ"ל. דמה מוכח דלא ניטל כח קדושין מאב ע"י המכירה לאדון, וכשמקדשה לאחר הקדושין תלוים, דאם ייעדה האדון חלו קדושי האדון למפרע ובטלו קדושי שני, ואם לא ייעדה האדון חלו למפרע קדושי שני, והא דקה פסקי הרמב"ם ז"ל שם דכתב בה' י"ג, המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה, שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות, אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות, כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה, הרי האב מוכרה פעם שני' אפילו לכהן עכ"ל. ולפי"מ דפסק כרבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו, מפורש בגמ' דאינו יכול למוכרה עוד, דהוי כשפחות אחר אישות, דפריך התם בגמ' אהא דקתני בברייתא ושווין שמוכרה אלמנה לכ"ג וכו' היכי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ואמר רב עמרם אר"י הכא בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכו' אלא דשאני אירוסין דידה מאירוסין דאבי' וכו' ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לריב"י מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה מוקים לה כר' אליעזר דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה, והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן ובזה פסק דמצי מזבין לה, וחשיב ענין זה כשפחות אחר שפחות, וזה תמוה, ועיי"ש בלחם משנה שנתקשה בזה, וכתב דהרמב"ם ז"ל הי' לו גירסא אחרת בגמ', והוא דחוק ורחוק מאד, דהרי סוגיא שלמה היא

ונראה לענ"ד דשיטת הרמב"ם בזה, דסובר שענין זה תלוי בשני הלשונות בבאור דברי ר' אייבו אמר ר' ינאי אין יעוד אלא בגדול אין יעוד אלא מדעת, דבלישנא קמא אמרינן תרתי מה טעם קאמר וכו' ואיבע"א מאי מדעת מדעת דידה, יעו"ש, והרמב"ם ז"ל פסק להלכה כלישנה בתרא, וז"ל שם בה"ו אין האדון מיעד אמה עברי' לא לו ולא לבנו אלא מדעתה, אעפ"י שכבר קבל אבי' מעותי', שהרי הוא אומר יעדה מדעתה, עכ"ל, ובש"מ שם כתב דמדכתיב יעדה שהוא לשון דיעה דרשינן שהוא צריך להודיעה, והיינו כדי שתתרצה, שאל"כ מה תועלת יש בהודעתה, ובאמת אין זה פשוט כ"כ, דהרי התוס' בקדושין ד' ה' ד"ה שכן ישנן בע"כ כתבו, דהא דאמרינן שצריך ליעדה, לא שצריך לעשות מרצונה, אלא שצריך להודיעה שלשם קדושין מיעדה, עכ"ל, אבל מפשטות דברי הרמב"ם ודאי מוכח שגזיה"כ הוא שצריך לעשות היעוד מרצונה, כמו הבנת לשון הש"ס בכ"מ דאיתא לשון מדעת, שהוא ענין התרצות, ולפי"ז י"ל דכל הסוגיא שם דנקטה דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו אין יכול למוכרה דהוי כשפחות אחר אישות, היא לפי לישנא קמא, דלמ"ד לקדושין נתנו אי"צ דעת האמה, והקדושין נגמרים ע"י האב והאדון אבל לפי לישנא בתרא דלכו"ע בעינן רצון האמה בשעת היעוד, אין הבדל. בין רבנן לריבר"י, ולכו"ע חשיב כשפחות אחר שפחות, והוי כאירוסין דידה, דהרי גם למ"ד לאו לקדושין נתנו עכ"פ איכא הצטרפות כח האב לקדושין, דלהתקדש לאחר אין כח להבת מלבד שהיא קטנה ואין מעשה קטנה כלום, הרי היא ברשות אבי' לקדושין ורק לאדון זה תוכל להתקדש שאי"צ דעת האב בזה, שהתורה עשתה בזה כאילו אמר לה צאי וקבלי קדושיך, ואפי"ה לא חשבינן זה כשפחות אחר אישות כיון שצריך עוד דעתה ורצונה, כ"כ לרבנן לפי לישנא בתרא שצריך להיות מדעתה, חשיב כשפחות אחר שפחות, אף דחלין הקדושין למפרע, אבל כיון שאינם חלין אלא ע"י הצטרפות רצון האמה, אין זה דומה לקדושין דעלמא, ולכן פסק הרמב"ם ז"ל דיכול למוכרה אחר קדושי יעוד, לפי"מ דפסק כלישנא בתרא דבעינן מדעתה, וזה דרך נכון בשיטת הרמב"ם, ואי"צ לדחוק שהי' בזה חלופי גירסאות

ומעתה עלינו לבאר למה מהני מכירת אמה העברי' בלא עדים ואיך חלין הקדושין אח"כ, וגם למ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ומקדשה אח"כ, ג"כ קשה, כיון דעכ"פ המכירה