שערי ישר חלק ב רנג

בשעת מעשה הקדושין יגרום חלות הקדושין, וכן נתבאר שם בדברינו, דהא דקיי"ל דבי"ד שראו ביום אי"צ להגדת עדים משום דלא תהא שמועה גדולה מראי', כ"ז הוא לענין הגדה ובירור האמת, מהני האי קו"ח, אבל בנוגע לפרט השני, שצריך עדים לקיום הדבר, לא יועיל קו"ח זה, ולכן אם ראו בי"ד שהם כשרים גם לעדים, מתקים על ידם גם קיום הדבר, אבל אם יחיד מומחה ראה ביום לא מהני, משום דאף דלענין בירור איכא ק"ו, אבל חסר בזה עדים לקיום הדבר, ולמדנו דבר זה מתורתו של הרשב"א ז"ל בחי' לקדושין וב"ק, יעו"ש שהארכנו בזה, וכן בארנו שם שיטת הרמב"ם ז"ל בענין השטרות, דסובר שידיעת העדים בשעת קיום השטר הוא המקום ומחדש כח הדין לעשות שה ולכן סובר דמה"ת צריך שיזכרו עדים החתומים על השטר את המנה שבשטר, וידעתם מועלת לקיום הדבר, אף שאינם באים עכשיו לפני בי"ד, יעו"ש

ולפי"ז כיון דהכלל שלענין לעשות מעשה עפ"י עדים, אמרה תורה שצריך עדים לקיום דבר זה, משום שענין זה ג"כ נקרא דבר מחדש, שמציאות הדבר באמת לאמתו והנהגת האדם ע"י התגלות האמת, הם שני ענינים, וכ"ז שייך רק אם יודעים העדים דבר ברור, אבל אם העדים מסופקים דבר המציאות, מהראוי לומר דלא יהי' בכה"ג גם דין ספק, דאף שאנחנו מסופקים שמא באמת הי' הדבר כך וכך, אבל עדיין חסר הענין של ידיעת העדים לקיום הדבר, דכל ספק הוא העדר הידיעה, ובאמת מפורש במשניות וגמ' דאיכא תורת ספק בממון, כגון בשור שנגח את הפרה, ובמחליף פרה בחמור, דאמר סומכים דבכה"ג יחלוקו משום דין ממון המוטל בספק, אכן ענין זה מתבאר עפ"י מה שבארנו לעיל בפי"ב דהאי כללא שאמרה תורה שכל דין מחודש בממון ובדבר שבערוה, אינו חל רק עפ"י עדים, הוא רק אם התחדשות הדבר נעשה ע"י דעת מחשבת האדם, אבל אם הענין המתחדש אינו ע"י דעת ומחשבת האדם, אי"צ לקיום הדבר שיהי' מצטרף ידיעת העדים, ומה"ט עצם מעשה הזנות אוסרת בלא עדים, וכן מיתת הבעל מתרת בלא עדים, ולפי"ז י"ל דגם לענין והתבררות בי"ד, להודיעם את המציאות אף שהא עיקר היסוד שאמרה תורה שידיעתם מקיימת, אבל אם מחמת התגלות המקרה בא הספק ממילא בהכרח, אז אי"צ עדים לקיום הדבר היינו דאם ראו העדים בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה שהולד ג"כ נהרג, ואינו ידוע אם מת קודם הנגיחה, או לאחר הנגיחה, ספק זה הוא מוכרח מצד עצמו בלא השערת הרואים, דאופן אחד בע"כ הי' בזה, וכן במחליף פרה בחמור, ושור שהי' רודף אחר שור אחר להרגו ונמצא הרוג וא"י אם בסלע לקה, הספיקות האלה נתחדשו שלא מחמת הרואים, רק עצם הענין מספק על עצמו, וביותר ביאור יש להבין ענין זה, דמה שהעדים יודעים בבירור חלק אחד מן הסבה הראוי' לגרום הדין, רק שסבה זו אינה שלמה ויש לה שני אופנים אפשריים, היינו דמה שיודעים שהיתה הפרה מעוברת, ועכשיו הולד מת, ידיעה זו הוא חלק מהסבות הגורמות חיוב, אלא דאפשר דמיתת הולד הי' ע"י סבה אחרת, בכה"ג שידיעת החלק מן הסבה המחיבת סגי לחדש דין ספק וכפי ערך הידיעה כן הוא תולדת הדין

וכ"ז הוא שייך בספיקות שצד אחר מגוף המקרים הגורמים הדין מחדש הספק, אבל בעדי כיעור, שלא ראו כלל את עצם המקרה המחייבת, רק ראו דבר צדדי שמוכיח לחשוב על מקרה המחייבת, אז אם הוי דבר מוכיח בבירור כמו בפתח פתוח, ומכש"כ שראו אותם כדרך המנאפים, חשבינן כאילו ראו את עצם דבר המחיב ומחדש את הדין, אבל אם הכיעור אינו מברר בבירור גמור, רק גורם לחשוב שמא הי' בזה זנות, הנה בכה"ג תולדת הספק כולו מחודש מחמת דעת וחשבון הרואים, וכל ענין מחודש שנעשה ע"י אדם, אמרה תורה שיתקים רק ע"י ידיעת העדים, וידיעת הספק הוא העדר ידיעה, ומשו"ה חסר בזה כח עדים לקים הדבר ובלא עדים לקיום הדבר, לא מהני שום דין מחודש בממון ודבר שבערוה, ובזה מובן לנו ההבדל בין ספק אונס ספק רצון או ספק תחתיו, בין הספק המתילד ע"י דבר מכוער דבספק של אונס ורצון ראית מעשה הזנות, שהוא עצם הדבר הגורם הדין, מהני ענין זה לחדש דין ספק אי"צ לקיום דבר זה ידיעת העדים, מחמת שדבר זה הוא מוכרח לחדש ספק, משא"כ בספק של ראית דבר מכוער, ולפי"ד אין בדין ספק הבא מחמת ראית דבר מכוער, חידוש הלכה להקל בספק זנות, כמו שנקט הגאון בעל חת"ס, אלא הוא כלל בדין בירורים בממון ודבר שבערוה, וי"ל דמה שאמר ר"י ב"נ מה להלן דבר ברור, הוא מפני שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שידיעת העדים מקימים הדבר, והשערה מסופקת אינה נחשבת לידיעה שתקים הדבר

ולפי מש"כ יש מקום לתרץ גודל התמי' שתמהו הראשונים ז"ל על בעל הלכות, דפסק דגם אם ראו עדים אותם כדרך המנאפים, אין בי"ד כופים את הבעל להוציא, והלא ראית דרך המנאפים סגי לענין חיוב מיתה, כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים ובספ"ק דמכות וכיון דבדיני נפשות, דכתיב והצילו העדה, סגי בהכי, כש"כ לאוסרה על בעלה, עכ"ל הרא"ש. ולפי מש"כ י"ל דשאני לענין זה עדות בדבר שבערוה מדיני נפשות, דבדין דשב"ע דבעינן עדים לקיום הדבר, וידיעת העדים מקימת, אז י"ל דגם הוכחה כזו שראו כדרך המנאפים אינה ידיעה ממש וכמו שבארנו ענין זה בדין טומאת התהום ובדין ספק ערלה, דאם הדין תלוי בידיעת האדם, גם הוכחה שהיא בגדר רוב אינה ידיעה ודאית, דגם רוב הוא ספק, רק התורה אמרה להתנהג עפ"י רוב, אבל אם הדין תלוי בידיעת האדם, גם השערה המוכיחה בגדר רוב אינה חשובה כידיעה, אבל בדיני נפשות דלא כתיב בתורה עפ"י ב' עדים יקום דבר, רק עפ"י ב' עדים יומת המת, אפשר דלא בעינן כלל עדים לקיום הדבר, שיהי' צריך ידיעת