שערי ישר חלק ב רנא

בדבר שבערוה, שהספק הוא אם יש לאיש זה כח המתיר או האוסר להתיר אשה זו או לאסור, וזה דומה קצת להספק שעל כתיבת הגט, דמפורש בגמ' ריש גיטין דעל בירור זה צריך שני עדים, אבל בנידון הספק אם זה שקדש בעד ראובן, הוא שלוחו של ראובן הוא ספק אם ניתן לאיש זה כח מאת המשלח לקדש אשה בעדו וספק זה אינו שייך כלום בעיקר הדבר אצל האשה, רק אצל האיש אם נתוסף לו יד שני ע"י ב אבל אין בזה ספק אם יש לאיש זה המקדש כח לאסור אשה זו ע"י קדושין, דהרי יכול לקדשה בשביל אחר או לעצמו, ומשו"ה אף שעכשיו לאחר המעשה הוא ספק בדבר שבערוה ממש, אם נתקדשה או נתגרשה אשה זו, אבל כיון שהגדת העדות של העד, מה שמעיד שאיש זה נעשה שליח על קדושין אלו מראובן, אינו נגד חזקת האשה, הוא נאמן כע"א באיסורים, וכן נראה לי בענין שליחות להפרשת תרומה, דלשיטת התוס', הרא"ש והמרדכי דלא מהימן ע"א רק היכא שבידו, משום דהוי נגד חזקת טבל, שיהי' נאמן השליח, אף היכא דליכא כאן בעל הפירות לשאלו ע"ז מה"ט שכתבנו, דהבירור על השליחות אינו נגד חזקת טבל, וכן בשאר ענינים הדומים לזה, ובכל זה הדבר צריך תלמוד

פרק טו אמרינן במס' קדושין ד' מ"ה, הני בי תרי דהוו קא שתו חמרא תוסי ציפי בבבל, שקל חד מינייהו כסא דחמרא, יהיב לי' לחברי', אמר מיקדשא לי ברתך לברי, אמר רבינא אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב, שמא נתרצה הבן לא אמרינן, אמרי לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שווי', לא חציף איניש לשוויי' לאביו שליח, ודילמא ארצויי ארצי קמי', א"ל רבה בר שימי בפירוש אמר מר דלא סבר לה לדרב ושמואל. וכתב הרא"ש ז"ל שם, אחר שמבאר שם ענין שליחות וענין ארצויי, ששליחות הוא ענין שצריך מנוי בפירוש, וארצויי הוא ענין זכי', שמהני מטעם שליחות, וכיון שמגלה דעתו שחפץ בה הוי זכות, כתב ע"ז וז"ל מכאן נראה לדקדק שאי"צ עדים במנוי שליחות של קדושין, כיון דמודה המקדש שעשאו שליח, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אישות עכ"ל. והנה זה ודאי דכונת הרא"ש בראייתו מהגמ' הוא, ממה דאמרינן ודילמא שליח שוויי', דמהא דאמרינן ודילמא ארצויי ארצי קמי', ליכא הוכחה כלל, דבזה לכו"ע אי"צ עדים לקיום הדבר, דבשעה שמגלה דעתו שחפץ באשה זו עדיין לא חל שום דין שליחות, וגם אינו עושה כלום שום מעשה לחדש דין שליחות, ואף לפי מש"כ בתוס' כתובות ד' י"א ע"א ד"ה מטבילים וז"ל מטבילים אותו על דעת בית דין משום דזכות הוא, ותימה דהא זכי' הוי מטעם שליחות, דכיון דזכות הוא אנן סהדי דעביד לי' שליח, כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות, וא"כ האיך זכים לקטן כדאמרינן באיזהו נשך וכו', ולפי ספרים דגרסי בב"מ ד' ע"א זכי' מיהו אית לי' ולא גרס מדרבנן, ניחא דמצי למימר דאית לי' זכי' מה"ת וכו' ואע"ג דזכי' הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מה"ת, ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו דשמא הי' רוצה לפוטרה בחטה אחת, או שמא הי' רוצה להעדיף, אבל הכא שזכות גמור הוא יש לו שליחות עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים, דהרי מפורש בגמ' דלמ"ד חצר משום שליחות איתרבאי, אין הקטן קונה מציאה ע"י חצר וד' אמות, אף דזכות גמור הוא, אבל ביאור דבריהם נלענ"ד, דחלות השליחות אפשר להיות בשני אופנים, או ע"י המשלח או ע"י השליח, וכעין שמצינו בחלות הקנאה דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה, נעשה עיקר הקנין ע"י המקנה, ורק צריך התרצות של הקונה, וכ"כ אפשר לעשות קנין מצד הקונה אם המקנה מתרצה, כמו שכתבנו ענין זה לעיל בפי"ב, וכמו"כ י"ל דגם בשליחות יכול לחול השליחות אם השליח עושה עצמו לשליח אם ידעינן שהמשלח מתרצה לזה, וכן נראה מלשון הר"ן בפ"ק דגיטין, ממש"כ בסוגיא דתופס לבע"ח וז"ל, ולי נראין דברים כפשטן, דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול לעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו, ומשו"ה כיון שהאדון אומר תן שטר שחרור לעבדי, הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו, והרי הוא כאילו עשאו עבד שליח לכך עכ"ל. והנה בחצר למ"ד חצר משום שליחות, סברי התוס' דאי"א לומר רק אופן אחד שהבעלים ממנים את החצר לשליח, דבחצר לא שייך לומר שעושה א"ע לשליח, ומה דמהני בגדול קנין חצר שלא מדעת בעלים, מפרשי התוס' דאנן סהדי דעביד לי' שליח, דהענין כמו שחושבים תמיד שיהי' החצר לשליח לכל מידי שזכות הוא להם, ומשו"ה בקטן לא קנה חצירו אף היכא שהדבר זכות, דקטן אינו עושה שליח, דמעשה קטן לאו כלום הוא, אבל אם יזכה גדול מתנה או מציאה, י"ל דמהני מה"ת גם אם יזכה בעד קטן, דהגדול יכול לעשות עצמו לשליח, דלהצטרפות הרצון אי"צ דעת היכא דאיכא זכות, כנלענ"ד בביאור דברי התוס', והנה גם לשיטתם דסברי דדין זכי' הוא שליחות ממש, רק דאיכא בזה שני אופנים, או ע"י מחשבת המשלח או ע"י השליח, אבל ענין הצרכת עדים לא שייך בזה, דמצד המשלח ודאי אי עדים, דכיון דכל עיקר הוא משום דאנן סהדי, ובדבר שאנן סהדי אי"צ עדים, ועוד שרצון לחוד אינו התחדשות שום מעשה שיוצרך ע"ז עדים לקיום הדבר, ומצד השליח ג"כ לא שייך עדים, דהרי בפשטות הוא נעשה שליח בשעה שמתחיל לעשות המעשה עבור המשלח, ואז איכא עדים על המעשה והשליחות יחד, ולכן מהא דאמרינן ודילמא ארצויי ארצי קמי', ליכא ענין הצרכת עדים, ולכן ברור דכונת הרא"ש הוא מהא דאמרינן ודילמא שליח שוויי'

אמנם גם מזה אינו מובן ראיתו, דאי"צ מיש במנוי השליחות, דהרי בפשטות י"ל דכמו דלס"ד לחוש שמא מנוהו לשליח כ"כ יש לחוש שמא