שערי ישר חלק ב כה

מפרש דמאי טעמא פודה פעמים הרבה משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פ"ח של ישראל, הרי מפורש בגמ' דדין פדי' שלדורות, הוא כעין הפדי' במדבר, ומוכח דשייך ענין פדי' אף כשלא נעשה שום התחדשות בדבר הפודה, ולא מצאתי כעת במפרשי התורה מי שהעיר מזה:

והנה עפ"י מש"כ בסברת רש"י ז"ל דסובר דבספק פ"ח אינו חוזר ופודה דיש לומר דאם פדה ספק פ"ח יכול לפדות אח"כ ודאי פ"ח משום דמתחדש בפדי' השני' ממון כהן ודאי, וכמו שנכנס לדיר להתעשר וקרב ע"ג המזבח וכ"כ יכול להשתמש בו לכל חפצי, כ"כ יכול לפדות בו פ"ח וליתנו לכהן, ולפי"ז מש"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"א סק"ג דין זה שיוכל לפדות אח"כ ודאי פ"ח הוא לדברינו דין מוסכם גם לשיטת רש"י, אבל מצאתי בס' מנחת החנוך מצוה כ"ב שהעיר בזה לדון דאם יתן אח"כ השה יכול הכהן לומר שתופסו בעד פדיון הא' שהי' ספק, דאף אם נימא תקפו כהן מוציאים מידו, אבל בכה"ג הוי כתופס ברשות, ולפי"ז לא חל הפדיון השני, יעו"ש שנשאר בצ"ע, ולדעתי לק"מ כיון דקיי"ל כרבנן דלאחר שפדה בשה אין אחריות על הבעלים, והפ"ח נפקע מקדושתו משעת הפדי', אף אם אח"כ מת השה ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, א"כ מה איכפת לן אם יאמר הכהן שתפסו בעד הפדיון הא', כיון שכבר חל הפדיון לא יופקע למפרע ע"י תפיסה זו, וגם מש"כ בס' הנ"ל בפשיטות דעיקר דינו של ר"ת דפודה בשה אחד כמה ספיקות בזאח"ז או פ"ח ודאי אחר פדית הספק, תלוי בסוגית הש"ס דתקפו כהן אם מוציאים מידו או לא, אינו פשוט כ"כ, דלענ"ד נראה דאף אם נימא אין מוציאים מידו יכול ג"כ לפדות בו פעם שני ספק או גם ודאי, דהנה בב"י כתב לפרש בסי' שט"ו שיטת הרמב"ם דפסק בתקפו כהן דאין מוציאים מידו ולא חש לסייעתא דר"ח מהא דנכנסים לדיר להתעשר דסובר דאף אם אין מוציאים מידו, מ"מ כיון דברשות ישראל הוא ולא תקפו הכהן, חשיב ממונו של ישראל שפיר יכול לפטור עצמו בו יעו"ש. וכל הפוסקים לא סברי כן, וגם בשיטת הרמב"ם נאמרו דרכים אחרים, כ"ז הוא רק לענין מעשר בהמה, דכיון דשותפות פוטר ממעשר כמו דאיתא בבכורות ד' נ"ו ע"ב דילפינן מקרא יהי' לך ולא של שותפות, ופירש"י דמיהי' לך דרשינן המיוחד לך דוקא, לפי"ז בספיקות שמהני תפיסה זה מזה לעולם, אם נבוא לדון על הכח והזכות הניתן להם עפ"י משפט דיני ממונות לענין הלכה למעשה. הרי יש לשניהם זכות וכח להשתמש בזה כ"א כשיתפסנו, יש למעט זה מקרא דיהי' לך דאינו מיוחד להישראל לגמרי, כיון שהכהן יש לו זכות תפיסה, ורק אם תקפו כהן מוציאים מידו חשוב כמיוחד לך לגמרי, אף דקמי שמיא גליא שהוא של הכהן, אבל לענין השתמשות בפועל חשיב הישראל כבעלים גמורים, ומציאות האמתית אינו יגרע כלום לענין דין הבא מכח הבעלים, ואם נימא שעשירי מאליו קדוש ויהי' נחשב כקדושה הבאה מאליה כקדושת בכור שתלוי במציאות האמתית, יהי' ספק עשירי דפטור ג"כ ממעשר, ומטעם שני כללים אלו שדין מעשר חלוק משאר הקדשות והקנאות הוכיח ר"ח מהא דנכנסים לדיר להתעשר, דתקפו כהן בספק פ"ח מוציאים מידו, אבל לענין פדיון פ"ח בשה, שנפדה ספק פ"ח י"ל דאף אם יש כח ביד הכהן לתפוס השה מחמת פדיון הראשון, מ"מ כ"ז שלא תפסו שיכול הישראל לעשות עם השה שתחת ידו, כאדם העושה בתוך שלו, כ"כ יכול לפדות בו פ"ח ודאי או ספק, דאף שאם הי' משותף שותפות ממש עם כהן לא הי' יכול לפדות בשה, זה רק מדין שוי' ולא מדין שה, דהרי אין לו רק חצי שה, אבל בכה"ג שיכול להשתמש ולכלות ולאכול את כל השה דאי דחשוב שה שלם ולא חצי שה כנלענ"ד בזה:

והנה מצאנו להתוס' במס' ב"ב שחדשו דבר נפלא בספק מתנות כהונה, דשם בפ' המוכר את הספינה ד' פ"א ע"ב בקונה אילן אחד דמביא ואינו קורא משום דהוי ספק אי קנה קרקע או לא, שקיל וטרי בש"ס ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר, ומשני דמפריש להו, ופריך הש"ס בשלימא תרומה גדולה יהיב לה לכהן אלא מעשר ראשון דלוי הוא, וכתבו בתוס' שם וז"ל ואע"ג דדמאי אינו חייב ליתנו מספק, משום דמצי אמר אייתי ראי' דלאו מתוקן הוא ושקול, אומר רשב"א דל"ד דהכא אין הכהן מוחזק יותר מן הלוי, ושל ישראל ממ"נ אינם דאם בכורים הם דכהן ואי לאו הם דלוי, ועוד דמאי דלא הוי אלא ספיקא דרבנן אין צריך לקים מצות נתינה יעו"ש. ודבריהם מרפסין איגרי, הלא כללא הוא דספק מתנות כהונה הוא ככל ספק ממון דהמע"ה, וכבר הקשה על דבריהם בס' שער המלך בפ"ט מה' מעשר ובהגהת הרש"ש במס' ב"ב שם יעו"ש. ונלענ"ד דיש מקום לומר דסברי דשאני ספק תרומות ומעשרות משאר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה מצות נתינה שאמרה תורה הוא כמצוה האמורה בשאר חיובי ממון שאמרה תורה לשלם, כמו כסף יתן לבעליו או שלם ישלם, שקיבלו חז"ל דכונת התורה בזה להזהיר לקים תורת המשפטי שבזה כמו מצות והשיב את הגזילה היכא שלא נשבע עליו, וכפי תורת המשפטי שבהם, כן הוא קיום מצוה זו, ובספק שמדין המשפטי זוכה לעכב הממון ת"י או עד שיתפוס או לעכבו עד שיבורר האמת, כן הוא ערך המצוה שבזה ולא יותר, כ"כ קבלו חז"ל בכל ספק מתנות כהונה שמצות נתינה הוא רק השבת ממון לבעליהם, ובספק ליכא מצוה זו כיון שמדין משפט הממון, השה או הבכור שלו עד שיבורר אין כאן מצות נתינה, אבל במתנות כהונה הבאים מחמת גדולי קרקע, י"ל דמצות נתינה שבהם היא מצוה בפ"ע שלא מחמת השבת ממון לבעליהם, והוא מפני שאמרה תורה בהם מצות ביעור, והוא לכלות ולבער שלא יהי' בעולם מן הקודש, כמו מע"ש שנותן לו לאכילה, ודברים הניתנים לכהן שיתנם או שיקנה להם, שבזה שמקנה להם כלים המתנות שהם נעשים נכסים של