שערי ישר חלק ב כד

דפטור בעריפה בספק פ"ח, י"ל דכ"ז הוא רק אם לא הי' ענין פדי' לאפקועי מאיסורי', אבל לפי האמת אליבא דר"י דאיכא פדי' בספק מחמת איסור הנאה, אז איכא גם דין עריפה בספק כשיטת הרמב"ם, ולפי"ז מדויקים דברי הרמב"ם דבספק איכא חיוב עריפה ולא חיוב פדי', ומשו"ה כתב חייב לערוף או לפדות, הכונה בזה דליכא חיוב לפדות רק לערוף, והפדי' היא רק תחבולה להפטר מעריפה, ובס' רי"ט אגלזי מפרש שכונת הרמב"ם שמחויב בפדי' כמו בעריפה, ולענ"ד אינו כן, דאם הי' הכונה כדברי' הי' ראוי להקדים מצות פדי' לעריפה, ולומר דמחלק בין פדי' בודאי שניתן לכהן אז מצות פדי' קודמת ובספק שהוא לעצמו אינה קודמת, זה נראה דוחק, דמנא לי' להרמב"ם לחלק כן, אלא נראה כמש"כ דמצות פדי' לכו"ע ליכא הכא דליכא מצות נתינה וכנ"ל, ומש"כ הרמב"ם ענין זה של חיוב עריפה רק בגר ולא כתב כן בשאר ספיקות, י"ל עפ"י דרך הרמב"ם ז"ל בכ"מ להעתיק לשון הש"ס כצורתו בכל מקום שאפשר וכ"כ הכא לשון חיוב קתני בש"ס רק בגר, והוא בחולין ד' קלד ע"א ח' ספיקות נאמרו בגר, ד' לחיוב וא' מהם בכור בהמה טמאה, יעו"ש, ובשאר ספיקות העתיק ג"כ כלשון הש"ס פודהו כדי לאפקועי מאיסורי' וזה פשוט:

עוד י"ל עפ"י מה דאמרינן במס' בכורות ד' י' ע"ב בהא דאמר רב נחמן מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור, אמר רב נחמן מנא אמינא לה מדתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, מני אילימא ר"י הא מיפסד וקאי אלא לאו ר"ש היא, עכ"ל הש"ס ולפי"ז אם נדרוש טעמא דקרא יהי' הדין בספק פ"ח דאם פודהו הוא לעצמו דליכא הפסד כהן ליכא דין עריפה, וכן בבכור הניתן לכהן ליכא דין עריפה, אבל להלכה לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ומשו"ה פסק הרמב"ם בה"ד שם כסתם משנה דאם נתן הפ"ח לכהן ג"כ חייב בעריפה אם לא פדה אותו, ולפי"ז ניחא דמה דפשיט להש"ס דלר"ש ליכא פדיון בספק, דר"ש דריש טעמא דקרא, דלדידי' ליכא דין עריפה בספק דלא הפסיד ממון כהן, אבל להלכה קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, דגם היכא דלא הפסיד ממון כהן במניעת הפדי' ג"כ חייב בעריפה, משו"ה פסק בספק דחייב בעריפה דאף אם יהי' טעם הכתוב כמו דתני לוי, אין הדין משתנה היכא דלא שייך טעם זה, ומצאתי ברש"ש על דברי תוס' ד' ט' ע"ב שהבאנו לעיל, שמפרש בכונת התוס' שכתבו דכמו שאינו נותן לכהן מספק כ"כ אינו עורפו מספק עפ"י הגמ' דבי לוי הנ"ל והדברים רחוקים בעיני דהלא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ועוד דמלשונם לא משמע כן דהו"ל כיון שאינו נותנו מספק פטור מלערוף, ומלשונם מוכח דשוה עריפה לנתינה, כמו שאינו נתנו מספק כ"כ אינו עורפו מספק אמנם מסוגית הש"ע שם בד' י"ב עב דמוכיח הש"ס מהא דתניא מודה ר"א דבספק פ"ח פודה והוא דעצמו דסובר דפ"ח אסור מחיים מוכח דלכו"ע ליכא פדי' בספק אי לאו לאפקועי איסורי', יעו"ש, דאל"כ מנא לי' להש"ס דר"א דריש טעמא דקרא אח"ז מצאתי כדברינו בס' מנחת החינוך מצוה כ"ב ולא העיר מסוגית הש"ס שמוכיח מר"א יעו"ש:

אמנם ראוי לבאר ענין פדיון זה של ספק פ"ח, דכיון דעל השה אינו נתפס שום קדושה, אלא שנעשה ממון כהן ובזה שנקנה לכהן נפדה החמור מקדושתו ובספק שהשה נשאר של הבעלים כמו שהיה בלי שום התחדשות והשתנות, איזה פדיון הוא, אבל בירור ענין זה הוא, דבאמת אם החמור הוא בכור נתחדש בהשה ענין זה שנעשה ממון של הכהנים, ואם יבוא אליהו ויאמר דהחמור הי' קדוש אז תוחזר השה לכהנים, ורק כ"ז שלא נתברר נשאר השה אצל הבעלים כשאר ספק ממון, אבל במציאות לא נשתנה הזכות והקנין האמתי של הכהנים, ורק ההשתמשות בפועל נשאר לבעלים מדין המשפטי, ומשו"ה חל הפדיון על השה מה שנעשה ממון כהנים במציאות האמתית, ובזה נלענ"ד לבאר שיטת רש"י ז"ל דמפרש הא דתנן במשנה ד' ט' ע"א ופודה בו פעמים הרבה, דהוא דוקא שאם חזר כהן ונתנו לישראל, ובתוס' שם ד' ד' ע"ב כתבו בשם ר"ת דאספק פ"ח קאי דמפרש והוא לעצמו שלא יצא מידו הוצרך למיתני שחוזר ופודה בו ספק אחר פעמים הרבה יעו"ש. ורש"י לא ניחא לי' לפרש כן, משום דכיון דבספק ענין הפדיון הוא מה שנעשה מתנות כהונה לפי מציאות האמתית, אף דבפועל אינו נותנו לכהן, אבל קמי שמיא גליא שהיא ממון כהן, א"כ איזה התחדשות יחודש על השה אם יפדה בו ספק פ"ח שנית, דאי אפשר שיעשה שנית מתנות כהונה אם הוא כבר מתנות כהונה מחמת פדיון הראשון, ורק אם יפדה בפעם שנית ודאי פ"ח, י"ל שמתחדש בו דין מתנות כהונה לענין נתינה בפועל, וכמו שיכולים להקדישו ולהכניסו לדיר להתעשר לפטור המחויבים מחמת דין השתמשות בפועל שיש לבעלים מדין ספק ממון, כ"כ אפשר לפדות בו לעשותו מתנות כהונה פעם שנית אף שכבר הוא מתנות כהונה ע"י פדיון קמא, אבל עכשיו מתחדש בשה ענין זה שנעשה ממון כהנים גמור להנתן בפועל לכהנים, אבל לפדות בו פעם שנית ספק פ"ח שלא יתחדש בפדי' זו שום זכות לשבט הכהנים, דלענין נתינה בפועל גם עכשיו לא יזכו בו, ולענין קנין האמתי כבר זכו בפדיון קמא, משו"ה אינו פודה וחוזר ופודה, ושיטת ר"ת דסובר דיכול לפדות הרבה ספיקות בשה אחד, נפלאה בעיני עד מאוד, אבל כד נעין שפיר, כמו שקשה לנו עד שיטת ר"ת, כ"כ קצרה דעתנו להבין עיקר הכתוב בפ' במדבר שבהמת הלוים יהי' תחת בהמת ישראל, וכפי פשטות המקרא נראה שלא נתחדש שום דין על בהמת הלוים ויהיו חולין כדמעיקרא, ויהי' להם כאשר הי' ולא נעשה מזה שום זכות לכהנים, ובמס' בכורות ד' ד' ע"ב אמרו בהא דאמר רבי חנינא דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים מישראל דהוא טעמא דמתני'