שערי ישר חלק ב רמט

תרומה, אבל בנידון זה שהגט נכתב שלא ע"י כ"י המגרש, וגם בלא עדי חתימה, דאין הוכחה ע"י הגט אם נכתב לשם גירושין ע"י הבעל, ע"ז צריך בירור עפ"י עדים כדבר שבערוה, וענין זה מפורש להדיא בגמ' ריש גיטין, שלברר אם נכתב הגט לשם גירושין, הוי דבר שבערוה, וע"א אינו נאמן, ומה דמסיק שם בגמ' דמה"ת הי' מהימן השליח משום דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, הוא רק בגט חתום בע"ח, שהוברר שנעשה הגט ע"י המגרש ובעדים, ובודאי כדין עשו, ועל הספק שמא אינם בקיאים אם צריך לשמה, ע"ז אמרינן סתם ספרי יודעים שצריך לכתוב לשמה, אבל בגט שנכתב בלא ע"ח, ואין ידוע אם נעשה ע"י הבעל, לא מהני בזה לומר דסופרים מיגמר גמירי, שמא קנוניא עשו השליח והאשה וכדומה, ולכן אם יתברר בעדים שהבעל מסר לשליח גט זה לשם גירושין, אז מתברר כל הענין, כיון שנעשה, ע"י הבעל ודאי עשה לשם גירושין, וכמו כתב בכ"י דכשר, ולפי"ז נאמר דמה דמצריך בנידון זה עדים על השליחות, לא משום דין שליחות הוא, אלא משום בירור על כשרות הגט וכתיבתו, וענין זה מפורש בגמ' שהוא דבר שבערוה, וכמו דאמרינן התם כיון דאיתחזק איסורא דא"א, הוי דבר שבערוה, וכמו שבארנו בשע"ו, דכתיבת הגט חשיב כהתחלת מעשה הגירושין, וכל התחלה בעיקר הגירושין, הוי דבר שבערוה, וצריך ע"ז שני עדים, ואין להקשות כיון דסובר הרמב"ם ז"ל דלכל בירור של שליחות מצד הבעל אי"צ לעדים, למה צריך עדים בנידון זה בכדי לברר על כשרות הגט, נהימני' לשליח על השליחות, וממילא יתברר גם כשרות הגט, כמו שמתברר ע"י שני עדים שמעידים על השליחות, זה לא קשה מידי, דכיון דבכה"ג עדות של ע"א נוגע גם לדבר שבערוה ממילא אינו נאמן כלל, דרק אם בשעה שמעיד אינו נוגע לממון ולדשב"ע ולעונשים נאמן ע"א, ואז מהני עדותו גם אם יהי' נוגע אח"כ לדיני נפשות, אבל בכה"ג שנוגע עכשיו לדשב"ע אינו נאמן כלל

והנה לכאורה בדין הראשון של הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג מה' אישות, דלענין קדושין אי"צ עדים על בירור שליחות מצד המקדש, מיירי שהשליח אומר קודם הקדושין שהוא שליח מצד המקדש, דהרי צריך לומר שמקדשה עבור פלוני, יתקבל עדותו כע"א באיסורים וממילא מהני גם אח"כ, אף דאז מהני ענין זה לדבר שבערוה וכשיטת הרמב"ם דהאיסור עפ"י ע"א יוחזק, ומהני גם אח"כ אם יהי' עי"ז דין עונשים, אבל אם יצויר שלא הגיד השליח קודם מענין השליחות ורק אחר המעשה מעיד שהי' שליח אז ראוי לומר דאינו נאמן בלא עדים דעכשיו הוא בירור על דבר שבערוה, וכן ראיתי בתשו' מהרי"ט סי' מ"ג חאהע"ז שכתב כן, דלשיטת הרמב"ם והרשב"א דוקא אם אמר קודם המעשה, אבל אמר לאחר המעשה, אינו נאמן, ומדמה זה לדין ע"א שמעיד על חתיכה שהיא חלב, דלאחר אכילה אינו נאמן, ומסיק שצריך להתישב בדבר, יעו"ש, אבל לענ"ד נראה דמדברי הרמב"ם משמע דגם אחר המעשה מהני הודאת המשלח והשליח, דקודם המעשה לא שייך לומר הודאת המשלח, דאם רוצה למנות אותו לשליח למה צריך להודות, יאמר לו שיהי' שליח לקדש, ודוחק לומר שמודה שעשאו שליח ועכשיו אינו רוצה בו רק שאינו מבטל השליחות, כ"ז דחוק ורחוק לפרש כן בדברי הרמב"ם, וכן משמע מדברי הרשב"א בחי' ריש פ' האיש מקדש וז"ל, ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגירושין, כדאיתא בפ' התקבל צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה וכו' וה"נ צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה, אבל שליח דידי, לא צריך, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לי' סגיא לי' וכ"כ הרמב"ם ז"ל, עכ"ל, ואם נפרש דרק קודם המעשה מהני הודאתם, ואם לא נתברר קודם המעשה, צריך אח"כ שני עדים לברר על שליחות דידי', מאי ראי' מפ' התקבל דיש חילוק בין שליחות דידה לדידי', דהתם מיירי לאחר שנתקבל הגט ונקרע, דבכה"ג גם בשליח דידי' צריך שני עדים שיאמרו בפנינו אמר, ולומר דהרשב"א ז"ל מוכיח מהלשון שצריך שיאמרו בפנינו אמרה, שבפניהם מנתה את השליח, שאם לא מנתה בפני עדים לא הי' מועיל מנוי השליחות, אף שיודעים העדים לברר, זה דחוק מאד דהרי עדים לבירור צריכים להגיד מאין יודעים שעשאתן שליח, ואם היו אומרים דבפנינו הודית, אפשר דג"כ מהני

עוד יקשה ביותר בענין זה דברי הרשב"א ז"ל, דלפי"מ שכ' הרשב"א בחי' ליבמות ד' ל"א לחלק בין קדושין לגירושין אף דשניהם הוו דבר שבערוה, אבל כיון דמה דצריך עדים בקדושין לקיום הדבר, הוא משום דקא מחייב לאחריני, ובגירושין לא קא מחייב לאחריני, יעו"ש, ולפי"ז אי"צ כלל בגירושין עדים לקיום הדבר, ולשיטה זו יפרשו בודאי מה דאמרינן צריכה שתי כתי עדים, הוא לברר הדבר דלענין בירור להתיר א"א לעלמא בעינן שני עדים וכמו שצריך שני עדים לאסור אשה על בעלה ע"י זנות, אף דאי"צ עדים לקיום הדבר, וכמ"ש בתוס' קדושין ד' ס"ו לפרש בטעמא דמילתא, וכן צ"ל לשיטה זו מה דאמרינן בריש גיטין לענין בירור שהגט נכתב בכשרות, דצריך שני עדים משום דהוי דבר שבערוה, דלענין בירור הדבר לכו"ע צריך שני עדים, וכדומה לי ראיתי זה בס' טוב קדושין שהקשה לשיטת הרשב"א מסוגית הש"ס דריש גיטין, והדבר פשוט וברור, ולפי"ז מה מוכיח הרשב"א ז"ל דלענין קדושין בעינן עדים לקיום הדבר בשליחות דידה, מהך דפ' התקבל, דהתם לכו"ע בעינן עדים לבירור, דלפי שיטתו דגירושין אינו חב לאחריני, הצרכת עדים לשליחות אי אפשר לפרש כלל שהוא לקיום הדבר, דלא גרע שליחות מעצם הגירושין, ואם לא בעינן עדים בגירושין לקיום הדבר, משום דהוו כקניני ממון, דמהני בלא עדים, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, מכש"כ דאי"צ עדים לקיום הדבר לשליחות של גירושין

ולכן לענ"ד דלשיטת הרמב"ם והרשב"א ז"ל, גם אחר המעשה של קדושין וגירושין יהי' הבדל בין שליחות דידי' לשליחות דידה, דאם יהי' איזה ספק בשליחות דידי', יהי' ע"א נאמן לברר את הספק כמו