שערי ישר חלק ב רמז

מאמינים אותם דאין אדם מע"ר וממילא מתקימים הקדושין, ובס' קצוה"ח שם בסי' הנ"ל דחה דבריו, דבכה"ג לא שייך לומר פלגינן דיבורא, כיון דלפי דברי העדים היתה מעשה הקדושין בפני עדים פסולים ולא הועילו הקדושין כלום, איך נאמר ע"י פלגינן דיבורא להוסיף עדות על עדותם, דעדים המעידים על הקדושין צריכים להעיד שנעשה בפני עדים כשרים, כמו שצריכים להעיד על שאר המעשים המועילים לקיום הקדושין, ובכה"ג הם מעידים להיפוך יעו"ש, ובפשטות דברי הקצוה"ח נכונים ומסתברים, אבל לענ"ד יש לדון בזה, וענין זה תלוי אם צריכים עדי הקדושין לדעת שהועילו הקדושין, הבאנו לעיל בפרק י"ב דברי הנודע ביהודה, דלשיטת הנודע ביהודה דאם סברו העדים שאין הקדושין מועילים בטלו הקדושין, אז ודאי דברי הקצוה"ח אמת, דהרי העדים אומרים שלא הי' הקדושין בפני עדים כשרים, אבל לפי מש"כ לסתור דברי הנוב"י דלא בעינן ידיעת העדים על עיקר חלות הקדושין, הנה בכה לענ"ד דברי המהרי"ט נכונים, דאף דבעינן שיעידו שהי' מעשה הקדושין בפני עדים, הרי הם מעידים שהי' בפניהם, ואצלינו הם מוחזקים בכשרות, הרי יש לפנינו עדים כשרים על המעשה וגם על ראיית העדים את המעשה, ובאמת נלענ"ד יש להוכיח כדברי המהרי"ט. מהא דאמרינן במס' כתובות בעדים שאומרים כ"י הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אף אם אין כ"י יוצא ממק"א א ומתקים השטר על ידם, דפלגינן דיבורא, ונאמנים על כ"י, ואין נאמנים על מה שאומרים אנוסים היינו והכי נקטינן להלכה בטוש"ע ח"מ סי' מ"ו, דקיי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידים היינו דמעידים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו כמו שפירש"י, הרי אף שצריכים להעיד שראו המלוה, והם מעידים שלא ראו שום מלוה, אלא אנוסים היינו, ומ"מ מתקים השטר על ידם, ואין לומר דבכה"ג יתקים השטר כמו לרב, דסובר שעל כתב ידם הם מעידים, דא"כ יהי' דין זה דוקא אם כ"א מעיד על כ"י ועל כ"י השני ויהיו שני עדים על כל כתב וכתב, ובטוש"ע סי' מ"ו סתם ולא חלק דבאומרים כ"י הוא, אבל אנוסים היינו מחמת ממון לא יתקים השטר אם כ"א אומר זה כתב ידי, ובסעי' י' בדין אם אומרים שאינם זוכרים המלוה כתב להדיא לשיטת החולקים על הרמב"ם דלא בעינן זכירת המלוה, כתב להדיא דבכה"ג צריך שיעיד כ"א על כ"י ועל כ"י חבירו, או שיצטרף אחר עמהם להעיד על כ"י שניהם יעו"ש. מזה מוכח דכיון דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, אנו מקבלים עדותם רק על מה שאומרים זה כ"י, ואמרינן על מנה שבשטר הם מעידים, וסגי גם אם כ"א מעיד רק על כתב ידו, ולפי"ז גם בנידון זה שאומרים שראינו מעשה הקדושין ע"י הזמנה, אף שלפי דבריהם המעשה קדושין בטלה, אבל כיון שאינם נאמנים לומר שהי' ע"י הזמנה, הרי נשאר לפנינו עדות מעליא, לכן נלענ"ד אף אחרי שהתבוננתי בדברי הקצוה"ח ומצאתי עוד כונה עמוקה בדבריו, היינו דבאומרים שהוזמנו על הקדושין הם כאומרים שהמקדש והמתקדשת לא כוונו לשם קדושין, אלא בהשטאה, דהכל יודעים דמקדש לפני עדים פסולים אין המעשה מועיל כלום, ולפי דבריהם לא הי' בזה מעשה הקדושין כלל, ובאופן כזה לא פלגינן דיבורא, שהרי חסר בזה עיקר הגדת העדות על המעשה, זה תו"ד שם, בכ"ז קשה על דבריו מהא שהבאנו, דגם שם חסר בעדותן עיקר העדות, על מנה שבשטר שאומרים אנוסים היינו ולא ראינו המלוה, אלא כיון שאומרים שעשו מעשה רשע שאין להאמינם, אנו מחזיקים שהמעשה הי' באופן אחר, כ"כ בנידון זה אם אינם נאמנים שהוזמנו על הקדושין, ממילא אנו מחזיקים שגם הבע"ד כונו לשם קדושין כנלענ"ד

פרק יד כתב הרמב"ם בה' אישות פ"ג הט"ו, כל העושה שליח לקבל הקדושין צריך לעשותו בפני עדים, אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה, אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים, כמו שליח הגט, וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה, וכיוצא בהם בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים עכ"ל, ובהשגות הראב"ד כתב וז"ל אין הנידון דומה לראי', דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו, ולענין תרומה אי"צ עדים כלל, אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום, כי מודו השליח והמשלח נמי לאו כלום הוא עכ"ל. והר"ן בקדושין ריש פ' האומר כתב ע"ז ודברים אלו תמוהים בעיני הרבה, מה בין שליח קבלה לשליח הולכה, ומש"כ כמו שליח הגט, אינו יודע לו ענין, דהתם כיון דנפיק לי' גיטא מתותי ידי' בדין הוא שיהי' נאמן, דהא הימני' בעל, כדאיתא בפ' התקבל, אבל בשליחות קדושין אין הוכחה עכ"ל. ובתשו' מהרי"ט חלק אהע"ז סי' מ"ג תמה על דברי הר"ן דאף דמהימן השליח המביא את הגט משום דנפיק גיטא מתותי ידי', אבל הרי גם השליח אומר שעשהו שלא בעדים, ואם הי' ענין שליחות כדבר שבערוה, מה מהני בזה נאמנותו, דהוי כמקדש בלא עדים דלא מהני כלל ובס' אבני מלואים סי' ל"ה מבאר דברי הר"ן עפ"י שיטת הר"ן בפ' המגרש, שכתב שם לפרש מה דמהני לר"א ע"ח בלא עדי מסירה, אף אם נאמר דר"א סובר דדוקא עדי מסירה כרתי, משום דכיון שע"י עדי חתימה מתבררת המסירה, שכשהגט יוצא מתחת ידי האשה אינו יודעים שהבעל מסר לה, ומה"ט יש חלוק בגירושין בין שליח הולכה לשליח קבלה, דבשליח הולכה אי"צ עדים בשליחות, דהגט שבידו מוכיחו והוי כעדים, אלו דברי האבני מלואים יעו"ש. ולענ"ד נראה דענין זה מה שמוכח מהגט שתחת ידו שיהני כעדים גם לקיום הדבר, יש להוכיח קצת מדברי הר"ן בפ' האומר בקדושין דכתב שם בזה"ל, ומיהו אמרו בשם רמב"ן ז"ל דדוקא קדושי כסף וביאה