שערי ישר חלק ב רמד

הרשב"א מוכח דלענין בירור הענין לא גרע שתיקותא דידי' מדידה, ורק לענין עדים שצריך בקדושין לקיום הדבר, בזה חלוק שתיקה דידה מדידי', וזה אינו מובן, ולשיטת הגאון בעל אבני מלואים דלהתרצות האשה אי"צ עדים לקיום הדבר ניחא, אבל לפי מש"כ לעיל לסתור שיטתו, דברי הרשב"א צריכים ביאור

ונלענ"ד בביאור כונתו דההבדל בזה הוא בין הוכחה מנתינה להוכחה דקבלה, דבנתן הוא ואומר לה שלשם קדושין הוא נותן והיא מקבלת בשתיקה, המעשה עצמה היינו קבלתה מוכחת על כונתה והסכמתה לקבל הכסף בתורת קדושין, משום שאין לה רשות לקבל למטרה אחרת, ואם תקבל למטרה אחרת הוי גזל בידה דגם לפקדון אין לה רשות לקבל שלא ברצון הבעלים, ומשו"ה יש כאן עדות גמורה על ראיית המעשה המוכחת על הדבר, אבל באמרה היא והוא נותן לה בשתיקה, שהוא רשאי ליתן כספו במתנה או בפקדון, אם אנו אמדינן לדעתו שמסתמא אינו נותן לה במתנה, הוכחה זו אינה מחמת הכרת המעשה, אלא הכרה בשעת מעשה ולא מן המעשה, שאמדינן לדעתו שמסתמא אינו רוצה ליתן במתנה, ואין כאן עדות של ראי' ושמיעה, רק הוכחה על כונת הלב וליכא עדים לקדושין. כן נלענ"ד בביאור דבריו הק', והוא דבר נכון ומתקבל, אבל הרשב"א לא כתב צדדי הספק שבזה, דהרי בגמ' מסיק בזה בדין ספק, וצ"ל לפי פשטות לשון הרשב"א ז"ל דבזה גופא מספקא לי' להש"ס אם הוכחה זו נחשבת להוכחה מן המעשה או להוכחה מן החוץ וצ"ע

והא דכתבו בתוס' קדושין ד' ד' ע"ב ד"ה היכא דיהבה, דמקרא דכי יקח ולא כי תקח ילפינן דלא מהני נתן הוא ואמרה היא, יעו"ש, אין סתירה לדברי הרשב"א הנ"ל, דבלא"ה עלינו לבאר דברי התוס' שלא יהיו סותרים דברי הגמ' בד' ה' דאמרינן דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן, אלא נראה ודאי דשני ענינים הם, דמה שכ' התוס' בד"ה הנ"ל, הכונה שגלתה לנו תורה דשאני קנין קדושין משאר הקנאות דעלמא דמהני קנין מצד המקנה לחוד, ורצון הקונה אינו פועל כלום בעיקר התחדשות הקנין, ומה"ט סגי לן גם שלא מדעתו היכא דזכות הוא, ובקדושין אין האשה יכולה להקנות עצמה לבעל, וענין זה ילפינן מקרא דכי יקח, ובגמ' דאמרינן ספיקא הוא, מיירי שהאשה אמרה תן לי כסף וקדשני שיהי' הוא המקדש, והספק אם חשבינן מה שנתן בשתיקה כאילו אמר הרי את מקודשת, וזה ברור, ולפי"ז אין שייך זה לשיטת הרשב"א הנ"ל, דהתם אי לאו דגלי קרא מכי יקח והי' סגי בקדושין מצד הקנאת האשה לחוד, אז לא הי' שייך לומר חסרון מחמת עדים לקיום הדבר, כיון שרצון הבעל לא הי' פועל בעיקר הקנין, אז לא הי' צריך עדים רק לבירור ולא לקיום הדבר, וכמש"כ לעיל, וזה פשוט

פרק יג אמנם ראוי לבאר בקדושין לענין עדים לקיום הדבר, אם שייך בזה חסרון של חצי דבר שאם שתי כתי עדים ראו יחד מעשה הקדושין וכל כת ראתה רק חצי דבר, אם חלו קדושין בכה"ג, עי' בפ"ת אהע"ז סי' ל' סק"ב שהביא בשם ס' קהלת יעקב, שנקט להלכה דאם ראו מה שיכולים לראות, לא היו חצי דבר, ואם היו יכולים לראות יותר הוי חצי דבר יעו"ש, אבל זה תלוי בפלוגתא דהרי"ף ושאר ראשונים ז"ל. ––ולכאורה יש מקום לומר דזה תלוי בפלוגתא דהראשונים אם ראיית העדים בקדושין דומה לכל דין ראיית העדים, או דומה להגדת העדים, שבארנו לעיל שע"ז בפ"ד, שורש מחלוקתם לענין אם נצטרפו קרובים ופסולים בשעת ראיית הקדושין, דהתוס' נקטו, דכיון דבכל עדות דעלמא אם נצטרפו רק בראי' קו"פ אין העדות מתבטלת, כ"כ בקדושין אין הקו"פ מגרע חלות הקדושין, והריטב"א נקט דעדי קדושין לקיום הדבר מדמינן לעדי הגדה, יעו"ש, ולפי"ז נאמר דלשיטת התוס' כיון דליכא חסרון בראיית עדים משום חצי דבר, כ"כ גם לקיום הדבר של עדי ראי' בשעת קדושין, ליכא חסרון משום חצי דבר, דהדין דדבר ולא חצי דבר הוא רק בהגדה לפני בי"ד, אבל ממה שהביא הטור ושו"ע אהע"ז סי' קמ"ב סעי' י"ב שיטת הרמ"ה, דבשעת מסירת הגט מן השליח להולכה ליד האשה, היכא דאיכא עדים שהבעל שלחו, ואינו אומר בפ"נ ובפ"נ, בעינן שימסור הגט דוקא בפני עדי השליחות, ולא בפני עדים אחרים כדי שלא יהי' עדותם כחצי דבר, מזה מוכח דלענין כשרות הגט בעינן שלא יהי' העדות כחצי דבר, אמנם דברי הרמ"ה צריכים ביאור, וכמו שהקשה בהגהת ב"י בב"ה שם וז"ל, ומ"מ דבריו צריכים תלמוד, דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי לי' חצי דבר, הרי עדי שליחות לחוד, ועדי מסירה לחוד עכ"ל. ובאמת לכאורה דבריו המה נגד המשנה פ' התקבל, וכמו שהוכיחו בתוס' ב"ק ד' ע' ע"ב ד"ה למעוטי, דהרי תנן בפ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל, והנה מה שהוכיחו בתוס' נגד שיטת הרי"ף שכתב הטעם בעדי חזקה דלא הוי כחצי דבר, משום דעדות של שנה אחת מהני לענין שלומי פירי, והתם בשליחות אף דלא מהני עדות של כת אחת מ"מ מהני, כבר תרצו הראשונים ז"ל, הרמב"ן והרשב"א ז"ל במס' גיטין ד' ס"ג ע"ב, דז"ל הרשב"א בחי' שם בד"ה ואפילו הן הראשונים וכו' ק"ל מאי אפילו, אדרבה דכשהראשונים הם אחרונים טפי עדיף דקא מסהדי אכולא מילתא וה"ל דבר שלם, אבל כשהראשונים אינם האחרונים תמה על עצמך האיך הם נאמנים דהו"ל חצי דבר, ואנן בעינן דבר ולא חצי דבר, ובזה תרצו בתוס' דלא מיקרי חצי דבר, כיון דבשעה שראו האמירה ראו