שערי ישר חלק ב רמא

הקנין, אבל אם נימא שמצד האשה אי"צ רק הסכמה וניחותא, אין שייך כלל ללמוד מקדושי יעוד דקטנה יש לה יד לקבל קדושין, כיון שהתורה נתנה רשות לאדון לקדשה בע"כ של אב, איזה יד צריך התם ביעוד

והנה לפי מה שנתבאר שהאשה המתקדשת פועלת ענין מחודש ע"י כונה ומעשה קנין, מהראוי לכאורה לומר דצריך עדים לקיום הדבר, והנה מה דמביא בס' אבני מלואים, להוכיח דלרצון האשה לא בעינן עדים לקיום הדבר, מהא דאמר אביי אלא מהכא, בכולם אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי הי' ולשיטת הראב"ד ודעמי' דסברי דמחילת התנאי נמי בעי סהדי מאי קאמר הא קאמרה בלבי הי' להתקדש לו, דהרי ליכא סהדי בזה, ומוכח דרצון האשה לא בעי סהדי, נראה לי דלק"מ דבכה"ג אינו דומה למחילת התנאי, דהיכא דנעשה מעקרא תנאי ואח"כ בא לחדש למחול התנאי הוא ג"כ דבר מחודש וכל דבר מחודש בענין הקדושין סובר הראב"ד דצריך עדים לקיום הדבר, אבל כאן שהיא אומרת בלבי הי' להתקדש היא שוללת שלא חלו מעיקרא על תנאי, ואינה מוסיפה שום דבר חדוש, אלא אומרת שלא חל התנאי כלל, בכה"ג אינו ענין לדבר שבערוה ורק בנוגע לענין נאמנות, ודאי צ"ל דרק לחומרא היתה נאמנת למשווי נפשה חתיכה דאיסורא, וכמו שכ' הריטב"א שם בד"ה אלא אמר רב יוסף יעו"ש. ולכן עלינו לתרץ מה שהקשה בס' אבני מלואים איך מהני אם הבינה האשה את דברי המקדש, כיון שעדי הקדושין לא ידעו אם הבינה או לא, דלפי"מ שבארנו אין הבדל בין רצון האיש לרצון האשה, והנה ענין זה בכלל צריך ביאור, איזה פרטים הדרושים לחלות הקדושין צריכים העדים לידע, וכמו שאמרו בגמ' לענין עדות ראי' בלא ידיעה במס' שבועות ד' ל"ד, כגון שראו שנתן לו כסף כך וכך ואין יודעים אם במתנה או פקדון או פרעון חוב וכדומה יעו"ש. דלפי"ז יש לדון בהא דקיי"ל דמהני בקדושין נתן ולא פירש, אם דברו תחילה על עסקי קדושין, אי בעינן שידעו העדים העומדים בשעת נתינת הכסף, שמתחילה דברו על עסקי קדושין, או בעינן שידעו העדים העומדים בשעת נתינת הכסף שמתחילה דברו על עסקי קידושין או סגי גם אם איכא סהדי אחריני שיודעים שדברו תחילה על עסקי קדושין, וראיתי בבאר היטב אהע"ז סי' כ"ז סק"ו על ענין זה במדבר עמה על עסקי קדושין כתב בזה"ל, כתב כנה"ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהי' מדבר עמה על עסקי קדושי' עכ"ל. אבל מלשון זה אין להוכיח אם כונתו שבעינן שעדים העומדים בשעת קדושין יעמדו בשעה שדברו על עסקי קדושין, ובכלל אם בעינן לקיום הדבר עדים בשעה שמדברים על עסק זה, אינו מבואר בדבריו ואין הס' ת"י

והנה בחי' רע"א ז"ל למס' גיטין ד' ג' הקשה שם, עמ"ש בתוס' שם ד"ה ורבנן הוא דאצריך. דאם הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא מהני, כתבו בזה"ל, ואפי' לר"א צריך עדי מסירה שידעו שעשאו הבעל שליח וליכא עכ"ל והקשה ע"ז הגרע"א ז"ל מנין להם ענין זה, והרי משנה ערוכה היא, האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל, ועלה בקושיא יעו"ש, והנה מה שדן הגרע"א ז"ל הוא לענין עדי מסירה, ואינו מזכיר ענין עדים בדבר שבערוה, שכ' ר"ת דגם לר"מ בעינן עדים בשעת נתינה כמו בקדושין, אבל עכ"פ מה שמוכיח הגרע"א ז"ל מן המשנה הנ"ל, כ"כ יש להוכיח לענין דבר שבערוה לשיטת ר"ת, דכמו דמהני בגט אם לא ידעו עדי קבלה שעשתה האשה איש זה שליח קבלה, כ"כ יהני בקדושין אם לא ידעו העדי קדושין את ענין השליחות מצדו או מצדה, וגם לענין עדי מסירה נלענ"ד דאפשר לומר ולפרש בכונת התוס' דלא כמו שהבין הגרע"א ז"ל, דלדבריו אין דברי התוס' מדויקים דהל"ל צריך שידעו עדי מסירה שעשאו הבעל שליח, ולשון זה שכתבו צריך עדי מסירה שידעו משמע דבעינן עדים אחרים, היינו שיתברר לנו שעשאו הבעל שליח הולכה, והכונה בזה דבכל שליח הולכה יודעים בי"ד שהבעל שלחו, דגם אם נתן לו בפקדון מהני לגירושין, אם השליח אומר לגירושין כמו דקיי"ל להלכה אבל אם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ליכא הוכחה כלל על השליחות, שמא יוסף בן שמעון אחר מסר לידו, אבל עכ"פ משמע דלא בעינן עדים לקיום הדבר, ידיעת העדים בשעת נתינת הגט פרט זה של שליחות, וכן מוכח בפשטות דלא בעינן שידעו עדי הקדושין אם שוה פרוטה החפץ שנתן להאשה, וכמו דאמרינן במס' קדושין ד' י"ב ע"ב אמרי לי' רבנן לרב חסדא אמאי הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוי בי' שוה פרוטה, יעו"ש, דמוכח שאם הי' מתברר אח"כ ששוה פרוטה הי' חלין הקדושין, אף שלא היו יודעים עדי הקדושין, וכן מוכח בפשטות מהא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, ולשיטת הרמב"ם שאם שוה פרוטה במדי, הוי קדושין מה"ת, מכל זה מוכח דלא בעינן שידעו העדים בשעת קדושין שהועילו הקדושין, ואם נתברר אח"כ ע"י עדים אחרים הוו קדושין גמורים

ובס' נוב"י מ"ת אהע"ז סי' ע"ז שכתב לדון בעדי הקדושין שלפי דעתם הי' החפץ שנתן המקדש להאישה גזל באופן שלפי דעתם לא הועילו הקדושין ואח"כ נתברר בעדים שהחפץ הי' שלו, דלא חלו הקדושין כלל משום דהוי כמקדש בלא עדים, ובזה מפרש מש"כ הרמב"ם והשו"ע בסי' כ"ח בגזל לאחר יאוש שנודע שנתיאשו, יעו"ש. הובא דבריו בפ"ת סי' כ"ח סק"ג, ודברי הנוב"י ושיטתו בזה אינה מובנת לי, דהנה ממש"כ להחליט דאם לפי דעת העדים לא חלו הקדושין, הוי לי' כמקדש בלא עדים, מוכח דסובר דבעינן שידעו העדים שחלו הקדושין, ובלא ידיעת העדים אינם חלין, ולא סגי בראית המעשה, ובתשו' בנוב"י מ"ק סי' נ"ח הביא דברי הרשב"א שמפרש מה דאמרינן בגמ' יבמות ד' ל"א בספק קדושין שהוא בכת אחת, דמספקא להו אם הי' קרוב