שערי ישר חלק ב כג

ע"ז, ואם רוצה ליתן מתנת חנם ע"ז לא שייך מכירי כהונה, וגם מה שתרצו דאינו יכול לתבוע רק ט"ה אינו מובן, דממ"נ דאם נאמר דכהן שתופס בע"כ של הבעלים הוא זוכה בגוף המתנות, א"כ למה ישלם כפי טובת הנאה דהרי זה כמו שאכלן, דכבר זכות זה של ט"ה אבד מן העולם דכבר נעשו נכסי כהן זה, ואם נאמר דאינו יכול לקנות בלי דעת הבעלים הרי עליו להחזיר גוף הבכור, ואולי כונתם דכל שלא אכלן חשוב כמשתרשי לי', ובאכלן יכול לומר הייתי מתענה, כמש"כ תוס' בחולין ד' קל"א ע"א, ולפימש"כ נלענ"ד דיש לתרץ בפשטות, דכמו דאמרינן בנדרים ד' פ"ה דבאוסר הנאתו על הכהנים יטלו בע"כ של הבעלים, ואמרינן שם דאף אם טובת הנאה ממון, אבל כיון דאסרינהו שויתי' כעפרא בעלמא, יעו"ש בפי' הרא"ש דמוכח מזה דכל שאבדו הבעלים כח הנתינה יטלו הכהנים בע"כ והנה בספק מתנות כהונה שבארנו דבטלה המצוה של נתינה לגמרי, דאל"ה הי' ראוי להתחיב מספק ככל ספק מצוה, ואם יתן לכהן יהי' מתנות חנם ולא מתנות כהונה, ולפי"ז אין כאן זכות טובת הנאה, דרק זכות תפיסה נשאר לשבט הכהנים ועל ענין תפיסה בע"כ של הבעלים לא שייך טובת הנאה ומשו"ה יכולים לתפוס בע"כ דנפקע מכאן ענין זכות טובת הנאה. כנלענ"ד:

ולפי"ז בספק פפ"ח ליכא כלל מצות פדי', דעיקר מצות פדי' היא משום מתנות כהונה, וכיון דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי' וכמש"כ רש"י במס' גיטין ד' מ"ז ע"ב דאין חיוב בהפרשת תרומה אלא רק משום מתנות כהונה, והיכא דליכא מתנות כהונה ליכא מצוה בהפרשה, ודלא כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' א', ומשו"ה בספפ"ח דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי', וכיון דפטור ממצות פדי' כ"כ פטור ממצות עריפה, דהרי כתיב בתורה ואם לא תפדה וערפתו, וכל היכא דליכא מצות פדי' ליכא מצות עריפה, וכמו דדרשינן לענין יבום וחליצה דהיכא דליכא מצות יבום ליכא מצות חליצה, ואף דהתם קיי"ל בספיקות דחולצת ולא מתיבמת, ולא אמרינן בכה"ג כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, משום דאם יבוא אלי' ויאמר דבת יבום היא, כמו דאמרינן במס' יבמות ד' מ"א ע"ב, שאני התם דמצות יבום יבום היא המצוה, וכיון דקמי שמיא גליא דבת יבום היא, עולה ליבום קרינן בה, אף דלפי הידיעה שלנו אינה ראוי' ליבום מחמת ספק אחות אשה וכדומה אבל הכא מצות פדי' אינה מצוה מצד עצמה רק היכא דאיכא מצות נתינה לכהנים, וכל היכא דליכא נתינה ליכא מצות פדי', וזה תלוי בענין הנתינה, בפועל, וכיון דבפועל ליכא חיוב נתינה פטור מפדי' לגמרי, ולא מהני בזה מה דקמי שמיא גליא, ומשו"ה אמרינן בגמ' שם דבספק פ"ח פודה רק להפקיע איסורו, אבל לר"ש דפ"ח מותר בהנאה מחיים, אינו צריך פדי' כלל, לא משום מצות פדי' ולא משום עריפה, דכיון דליכא פדי' ליכא עריפה. ובס' רי"ט אלגזי בפ"ק דבכורות אות ד' כתב להיפוך דעריפה פטור מספק דכל הספד ממון הוי כספק ממון, ודחק למצוא טעם על מצות פדי', יעו"ש, ואין דברי' מובנים לי כלל, דמה ענין הפסד ממון לדין המע"ה שהוא תורת המשפטים ודין עריפה הוא דין שמים. וכמש"כ הדברים נכונים ומסתברים:

אמנם שיטת הרמב"ם בזה צריך ביאור, דבפי"ב מה' בכורים ה' ט"ז כתב וז"ל גר שנתגיר ואין ידוע אם עד שלא נתגיר ילדה חמורו או אחר שנתגיר הרי זה חייב לערוף או לפדות, ואם פדה בשה השה של גר שהמוציא מחבירו ע"ה, עכ"ל, ובה' י"ט שם בדין חמורה שלא בכרה וילדה זכר ונקבה כתב דמפריש טלה כדי להפקיע קדושה ממנו שיהא מותר בהניי'. יעו"ש. ולא כתב שחייב לערוף או לפדות, וכבר העיר בזה בס' רי"ט אלגזי שם. יעו"ש דמחלק בין ספק שקול כמו בגר לספק חמורה שלא בכרה, ולענ"ד נראה דהנה מלשון הרמב"ם שכתב שחייב לערוף או לפדות, דלכאורה אינו מובן למה שנה מכלל המצוה, שמצות פדי' קודמת לעריפה וכמו שפסק בה"א שם, אלא נראה דסובר דגם בספק שקול כמו בגר פטור ממצות פדי', כיון דליכא מצות נתינה ליכא מצות פדי' וכמש"כ, אבל לענין עריפה נראה דסובר דבכה"ג חייב לערוף דלא כשיטת התוס' דסברי כיון דפטור מפדי' מחמת ספק כ"כ פטור ממצות עריפה, והרמב"ם סובר דגם בספק קרינן בי' ואם לא תפדה וערפתו, כיון דאם פודהו חל הפדיון על הספק, ומה דאמרינן בגמ' דלא שייך פדי' בספק פ"ח רק לר' יהודא דסובר דפ"ח אסור בהנאה מחיים, וביותר מפורש בגמ' שם בד' י"ב ע"ב בהא דמיבעיא לי' מהו לפדות בבהמת שביעית ספק פ"ח, ואליבא דר"ש לא תיבעיא לך דלית לי' ספק, יעו"ש, הרי דפשוט להש"ס דלר"ש לא משכחת פדיון בספק כלל אף בספק שקול, דלכאורה זה נגד שיטת הרמב"ם, י"ל דזה ג"כ תלוי בפלוגתא דר"ש ור"י, דהרי כתוב ואם לא תפדה וערפתו, ומשו"ה אם איכא כאן פדי' חוץ מדין עריפה אז אם לא פדה חייבה תורה בעריפה, אבל אם ליכא ענין פדי' שלא מחמת עריפה אז פטור גם מדין עריפה, ומשו"ה לר' יהודא דאסור בהנאה מחיים מחמת קדושת בכור, שסבתו הוא מחמת זכות הכהנים, וכמו שהוכחנו מסוגית הש"ס דב"מ, דמה שאסור בגיזה ועבודה הוא מחמת זכות הכהנים, וגם בספק הוא אסור מספק, וכשפודה הוא מפקיע זכות הכהנים מן הבכור שפיר קרינן בי' גם בספק ואם לא תפדה וערפתו, אבל לר"ש דס"ל דמותר בהנאה מחיים, ובודאי בכור הוא ענין הפדי' מדין מתנות כהונה דהפטר חמור עצמו שייך לכהנים, דהרי אם רוצה נותן הפ"ח עצמו לכהן, וכמבואר ברמב"ם שם ה"ד, אבל בספק דא"צ ליתנו ליכא ענין פדי' מחמת זכות הכהנים, ומשו"ה ליכא גם דין עריפה, כללא דמילתא כל היכא דאיכא פדי' שלא מחמת דין עריפה אז איכא דין עריפה, אבל היכא דליכא פדי' שלא מחמת דין עריפה אז ליכא דין עריפה, ועפי"ז י"ל דגם שיטת התוס' אינה נגד דעת הרמב"ם, דמש"כ התוס'