שערי ישר חלק ב רלז

יקום דבר, ––בארנו דבריהם לעיל בשע"ו פ"ט–– כל התירוצים האלו לא שייך הכא לענין עדות אשה, דכל הפסולים כשרים ומסיח לפי תומו כשר, ורק מי שחשוד לשקר אינו נאמן, ובכה"ג דאיכא בירור גמור משום מה לו לשקר למה לא יהא נאמן באומר הרגתי משום מיגו דאי בעי אמר נהרג ולא הרגתיו, והנה מה שהובא בש"ך ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו בשם הר"ש מקנין וז"ל באות כ"ד בזה מיגו לא אמרינן היכא שמשים עצמו רשע, דאינו נאמן אכלתי במיגו דיכול לומר מזיד הייתי, גבי שנים אומרים אכלת חלב, וגבי פלוני רבעני לרצוני, ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי יעו"ש, הנה בדיני של רב יוסף דמיירי לענין קטלא להרוג את הרובע, ודאי דלא מהני מיגו, כמו דלא מהני מיגו לענין להשיאו אשה באומר זה בני וכהן הוא, ועוד עדיף מזה דלא מצינו מיגו לענין נפשות, אבל לענין עדות אשה דלא בעינן תורת עדות, קשה למה לא יהני מיגו, ואף לפי מש"כ הש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ט לדון אם הלוה טוען שהמלוה הי' ברבית שאינו נאמן אף דאיכא מיגו דהי' יכול לטעון פרעתי, משום דאאמע"ר, וכן נקט להלכה בסי' קע"ז סעי' י"ב ס"ק כ"ז, דסובר דגם בטענה של בע"ד אינו נאמן לשום עצמו רשע, אבל כ"ז לפי"מ דקיי"ל כרבא דאאמע"ר, אבל לרב יוסף דסובר אמע"ר, ואם הי' גזלן דבר תורה כשר לעדות אשה, הי' משיאים את אשתו באומר הרגתי כמבואר בסוגיא שם, ולא איכפת לן מה שמשים עצמו רשע, ורק בפלוני רבעני דאם נאמין לו כל הדיבור הוא פסול לעדות זו, וכמו שבארנו ענין זה בס"ד בשע"ו פי"א, קשה טובא למה לא יהי' נאמן במיגו, וגם לפי"מ דקיי"ל כרבא דאאמע"ר, אם כלל זה מגרע נאמנות שמדין מיגו, אינו מוסכם, וכמו שהאריך בענין זה בס' דו"ח למס' כתובות ד' י"ח שהביא ראי' משיטת התוס' פ' אעפ"י ועוד משאר דוכתי ומהגהת שו"ע יו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ה דמוכח דאאמע"ר אינו מגרע נאמנות של מיגו יעו"ש. וכן מוכח להדיא פשטות הסוגיא בפ"ב דכתובות ד' י"ח

דאמרינן התם אמר רבב"ח לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים, א"ל רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומוכח דלרב"ח באין כתב ידם יוצא ממק"א דנאמנים באומרים אנוסים היינו מחמת ממון אף דמשוו לנפשייהו רשעים, ורק בסיפא אינם נאמנים באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, אף שיש להם מיגו שיכולים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, והטעם בזה דבסיפא שכ"י יוצא ממק"א, א, שכבר נתקיים השטר לא מהני מיגו לחוד לבטל השטר רק צריך עדות גמורה, והיכא דמשוו נפשייהו רשעים, אי אפשר להאמינם בתורת עדות, דשם ליכא ענין פלגינן דבורא, כמש"כ בתוס' שם, ורק כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות סובר רבב"ח דנאמנים דלא חשיבי כחוזרים ומגידים, כשאומרים דלא חתמו רק מחמת אונס, ורבא פליג ע"ז דלעולם אינם יכולים לחזור דחשיבי כחוזרים ומגידים, ומפרש רבא להיפוך, דברישא שאין כת"י יוצא ממק"א איכא לחלק בין אנוסים מחמת נפשות לאנוסים מחמת ממון, דאף דאיכא מיגו אינם נאמנים, אם משוו לנפשייהו רשעים וכבר נתקשו בזה בס' הפלאה ובס' דו"ח, דבמה שמסיק רבא בענין זה דלא מהני נאמנות מיגו היכא דמשוו נפשייהו רשעים דלא כרבב"ח, לא באר רבא כלום בזה, ולפי מש"כ י"ל דהא בהא תליא, דלרב"ח דסובר דאם אומרים שחתמנו שלא מדעת המתחייב היינו שהיו אנוסים אינו נחשב כחוזר ומגיד, משום שאומר שלא הגיד בראשונה שהי' מפי כתבם דלא הוי הגדה כלום, דמה"ט סובר דגם אם כת"י יוצא ממק"א נאמנים עכשיו בתורת עדות לומר אנוסים היינו מחמת נפשות ורק באומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, דכיון דעכשיו צריך להאמינם בתורת עדות לבטל השטר שכת"י יוצא ממק"א, ואם משוו נפשייהו רשעים א"א להאמינם, משום דלדבריך רשע אתה, ולשיטתו נאמנים ברישא שאין כת"י יוצא ממק"א גם באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, דנאמנים משום מיגו בלי תורת עדות, דהרי עכשיו אומרים כתב ידינו הוא, אבל כתב זה אינו הגדה כלום שלא חתמו מדעת המתחייב, ואינה הגדה כלום, וכיון דנאמנות זו אי"צ לדין עדות כלל, ולענין נאמנות מיגו ליכא שום חסרון אם משוו נפשייהו רשעים, אבל לרבא דמסיק דגם אם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים בסיפא שכת"י יוצא ממק"א, משום דגם זה נחשב כחוזר ומגיד, כיון דמי שרואה החתימה בשטר רואה הגדה מעליא, ומשו"ה אם אומרים שהיתה ע"י אונס חשיבי כחוזרים ומגידים, מה"ט גם ברישא שאין כת"י יוצא ממק"א, כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, דאם נאמין אותם על מה שאומרים אנוסים היינו בתורת מיגו לחוד בלא דין עדות, לא יתבטל השטר, שהרי עכשיו נעשה השטר מקוים כשאומרים כת"י הוא זה, ומה שבאים לבטל השטר עי"ז שאומרים אנוסים היינו מחמת ממון, שאי אפשר להאמינם בתורת עדות משום דאאמע"ר, אין מיגו מבטל שטר, כמיגו במקום עדים, ורק כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים ברישא, כל הדיבור מתורת עדות, דכיון דעכשיו מקיימים הם בעצמם ליכא דין חוזר ומגיד, והוא נכון ומתקבל, ולפי"ז מוכח מכל הסוגיא דלענין מיגו ליכא חסרון הכלל זה שאאמע"ר, אכן יש לחלק קצת לומר דרק במיגו דאי בעי שתיק דהוי הפה שאסר הפה שהתיר, מהני כשעושה עצמו רשע, ובמיגו דעלמא אינו נאמן אם משים עצמו רשע, אבל עכ"פ כ"ז הוא לשיטת רבא דסבר אאמע"ר, אבל לרב יוסף ולרב יהודא דסברי אמע"ר, דבאומר פלוני רבעני לרצוני אי לאו דאמרה תורה אל תשת רשע עד, הי' נאמן להרוג את הרובע, וכן אמרו בגמ' שם, דאם גזלן כשר לעדות אשה, הי' נאמן להשיא את האשה אף באומר הרגתי, בכה"ג ודאי ראוי לומר שיהי' נאמן משום מיגו אף שגזלן פסול לעדות אשה,