שערי ישר חלק ב רלד

בשטר, יקשה איך מהני עדות שראו בשטר לחייב על ידם, הרי לא ראו דבר המחייב רק בירור דברים, והוי כעד מפי עד, ונלענ"ד דגם לשיטת הרמב"ם שאני שטר משאר עדות, דהנה בעד שמעיד מפי עד איכא תרתי לריעותא, חדא דעד הראשון לא העיד בפני בי"ד, ולא הי' על הגדה ההיא תורת הגדה, והשני שמעיד, מפי עד הראשון לא ראה ולא שמע דבר המחייב אבל בשטר שנגמרה הגדת העדים ומי שרואה שטר חתום בעדים, רואה בזה סבה שלמה שבכחה לתת כח לכל בתי דינים בישראל, שגם הרואה יודע שהעדים החתומים על השטר הם מועילים לקיום הדבר לכל בתי דינים, אף שבפועל לא נתחדש כח זה לבי"ד עד שיתברר ענין זה שהי' שטר כזה וכזה עם עדים חתומים, אבל הרי דבר זה כבר הי', והי' חסר רק שיובא לפני בי"ד, וסגי לן אם הובא לבי"ד העתקת השטר ע"י עדים אחרים, גם אז יתחדש כח לבי"ד ע"י העדים הראשונים אם זוכרים את המנה שבשטר, ואם יבואו העדים שהיו חתומים בשטר להעיד על שטר נמחק ויאמרו שכן הי' כתוב בשטר, אבל אין אנו זוכרים העדות אם לוה פלוני מפלוני לא יהני עדותם כלום לשיטת הרמב"ם, וכשאחרים מעידים אנחנו מחזיקים שעדים הראשונים זוכרים העדות, וככל הדינים שבשטר עצמו כ"כ הדין בהעתקת בירור הדברים שהי' כתוב בשטר, ואין לדמות ענין זה לשטר קנין הניתן לקונה שיקנה לאחר ל' יום, שבטל הקנין אם נקרע השטר בתוך ל' יום, אף אם יעתיקו עדים מה שהי' כתוב בשטר הראשון ויעשו שטר אחר, דהתם הי' כל כח הקנין בשטר הזה, ואי אפשר שיולד כח קנין בשטר אחר שהעתיקו מהראשון, אבל בעדות שבשטר ראי', שעצמות השטר הוא רק ראי' ובירור האמת, רק שדבר זה, שבסבתו מתברר האמת, הוא אמצעי להעמיד הכח הנתון להעדים עצמם החתומים על השטר שיועילו שעל ידם יתחדש כח לבי"ד לחתוך הדין, ולענין זה יהי' כ"כ העתקת השטר ובירורו אמצעי להעמיד את הכח של העדים להועיל לבי"ד לקיום הדבר, ומשו"ה י"ל דמהני מה"ת אם נמחק השטר ויש מי שיעיד מה שראו בשטר, עוד י"ל דכמו דסובר הרמב"ם שאם מתו העדים או נעשו פסולי עדות דבטלה עדותם מה"ת, מ"מ גובים ע"י שטר כזה מתקנת חכמים שלא תנעול דלת בפני לווים, כ"כ מהני מדרבנן אם נמחק או נשרף השטר, והתוס' לשיטתייהו דעדות בשטר מהני מה"ת אף אם מתו העדים, הוקשה להם מהא דגובים ע"י שטר שנמחק או נשרף, אבל לשיטת הרמב"ם דאיכא תקנת חז"ל בשטרות לענין מיתת העדים או התחדשות פסול בגופם, כ"כ נכלל גם השתנות בעצמותו של השטר ע"י מחיקה או שריפה, כנלענ"ד בביאור שיטת הרמב"ם ז"ל בעדות שבשטר ראי', באופן שיהי' כל דבריו מיוסדים על דין עדות שבע"פ

פרק י

והנה בירושלמי פ"ב דכתובות ה"ד במשנה זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנים, זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכים שיצטרף עמהם אחר דברי רבי, וחכמים אומרים אינם צריכים שיצטרף עמהם אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי: גמ' למה נצרכה לרבי אע"ג דרבי אומר צריכים שיצטרף עמהם אחר, מודה הוא הכא שהן נאמנים, אמר רבי זעירא תני בכתובות דבית רב, דברי רבי על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלוה, תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים, רב חונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, רבי יוחנן אמר אעפ"י שאינו זכור עדותו, ואתייא דרב חונא כרבי ור' יוחנן כרבנן. עכ"ל הירושלמי, והובא בתוס' כתובות ד' כ' ע"ב ד"ה ור' יוחנן ופרשו בזה"ל, פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתם אם זוכרים המלוה בלא שטר אפי' לרבי אי"צ לצרף עמהם אחר מן השוק, דעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכים לצרף עמהם אחר, דעל כרחין אין מעידים אלא על כתב ידם, וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה ע"י השטר, דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים, ולרבי לא חשיב זכירה, עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם דאם אינם זוכרים כלל בטל עדותם שבשטר, ולא מהני גם צירוף, וכמו שכתב הש"ך, קשה איך יפרש דברי הירושלמי, דכיון דגם רבי סובר שאם היו זוכרים המלוה מעצמם סגי בזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, רק דסובר דזכירה ע"י השטר אינה זכירה, להעיד על מנה שבשטר, כמו שסובר רב הונא, א"כ איך תני במתניתין שאם מעידים שני העדים על שתי החתימות מהני לכו"ע, כיון דמיירי מתני' שאין זוכרים המלוה רק ע"י השטר, ובכה"ג סובר דאינו יכול להעיד על מנה שבשטר, א"כ לא יתקים השטר על ידיהם, ורק אם יתקים ממקום אחר יוכשר השטר, דאז אינם נאמנים לומר שאינם זוכרים, ואם נאמר דרבי פליג על עיקר דין זכירה, והרמב"ם כתב שיטתו עפ"י הלכה דקיי"ל כרבנן, דהרי מוכח מדברי הירושלמי דרק בזה פליגי רבי ורבנן, דרבי סובר כרב הונא ורבנן כר' יוחנן, ואם היו זוכרים מעצמם גם לרבי מהני באומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, ורק כשזוכר ע"י השטר סובר דא"י להעיד על מנה שבשטר, ומ"מ מודה רבי דמהני עדותו לקיים השטר ע"י צירוף אחר, ולשיטת הרמב"ם הי' ראוי לומר דלא מהני גם עי צירוף אחר

ונראה לענ"ד די"ל דהרמב"ם יפרש דברי הירושלמי דאף שרבי סובר כרב הונא דבעינן שיזכור מעצמו, וכשזוכר ע"י השטר אינו יכול להעיד בע"פ על מנה שבשטר, מ"מ מהני זכירה זו לענין קיום הדבר ולא הוו כחרשים, דלענין עדות בע"פ שהשטר אינו מצטרף לכח הדין של העדות, בעינן שיהי' זוכר מעצמו, אבל כשהשטר מתקיים ע"י עדי השטר כשאר קיום שטרות, ועיקר הבירור כבר נגמר ע"י השטר עצמו, אז סגי לענין