שערי ישר חלק ב רכט

דכבר נעשה מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה, ואף דמלשון הרמב"ם בפ"ט מה' גירושין שכתב שם, דמגרש לאחר ל' חשוב עכשיו כמו שמונח הגט אצל האשה בפקדון, משמע דעכשיו לא נעשה שום מעשה קנין, אבל בע"כ עלינו לפרש דבריו שעד הגעת זמן המוגבל חשוב כפקדון, אבל לכשיגיע זמן המוגבל כבר הוכן בזה המעשה, ואי"צ כונה שני' לזה דהרי גם לר"י דקיי"ל כוותי' דאתי דבור ומבטל דבור, צריך דבור מפורש לבטל ואם לא הי' דבור מפורש רק גלוי דעתא, אף אם יהי' גלוי דעת גמור, שיהי' כעין דברים שבלבו ובלב כל אדם, ג"כ לא תבוטל המעשה, משום דלא אתי מחשבה ומבטלת דבור, כן מוכח מסוגית הש"ס ריש פ' השולח, וכן כתב הריטב"א להדיא, מכל זה מוכח דבעושה קנין שיחול לאח"ז, איכא כונת קנין שיועיל לאחר זמן, רק כיון דרוצה שיחול לאח"ז בעינן שתהא המעשה בעין, שתהא המעשה פועלת לאח"ז, ואם כלתה המעשה שנקרע השטר וכדומה לא מהני, לכן יש לומר דבחליצה אם מכונים שניהם שחליצה זו תיהני לפטור את הזיקה לאח"ז ליכא בזה חסרון כונה, דעכ"פ כונו במעשה זו להתרת זיקה, וכיון דאיכא כונה לא איכפת לן מה שכונו שלא תיהני עכשיו החליצה כלום, כיון שענין חלות הקנין אין תלוי בהם

וכן נראה לי לענין יבום דקיי"ל דקנה בע"כ ונעשית כאשתו לכל דבר, ובפ' הבא על יבמתו ד' נ"ו מסיק הש"ס בלישנא בתרא דמן האירוסין לכו"ע לא אכלה, היינו דלא נעשית כאשתו גמורה ע"י ביאת שוגג כמזיד. יעו"ש. דלכאורה יש לדון אם יאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות רק לדברים האמורים בפרשה, אם זה הוי כביאת שוגג או לא, ולענ"ד יש להוכיח ענין זה מסוגית הש"ס יבמות ד' כ"ט ע"ב דמוכח שם, דאם בא עלי' בע"כ קונה אותה לגמרי כנשואים גמורים, גם אם היתה ארוסה מבעלה, דהרי מוקי התם מאי מיפר בשותפות, וכיון דמהני בע"כ דידה להוסיף בה גם קנין נשואים, כ"כ ראוי לומר דמהני גם בע"כ דידי', משום דאשה הקנו לו מן השמים, והא דמסקינן בביאת שוגג דלא קנה לכל אם נפלה מן האירוסין, הוא רק היכא דליכא כונה לקנין, הוי חסרון במעשה הקנין, אבל אם מכון לקנות אז נקנית בלי רצונו כמו שנקנית בלי רצונה, וכן י"ל דגם לענין מה דקיי"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה, שכתבו הראשונים ז"ל דזה לא שייך ביבמה שאינו תלוי בדעתו, עי' ריטב"א לקדושין ד' י', דמישב בזה קושית הש"ס ביבמות ד' כ' באלמנה לכ"ג מן האירוסין יבוא עשה וידחה ל"ת, דאם נאמר דסוף ביאה קונה יתוסף עשה דבעולת עצמו, יעו"ש. ובס' אבני מלואים סי' ל"ג סק"ד הקשה דכיון שבנפלה באירוסין לא קנה לכל ע"י ביאת שוגג, הלא ע"י תחילת ביאה לא קנאה רק כארוסה, אם דעתו על גמר ביאה ותהי' בעולת עצמו קודם נשואים, ובכ"ג אזלינן בתר נשואים כמו בכ"ג שקדש הקטנה ובגרה תחתיו, ולפי מש"כ י"ל דאם דעתו על גמר ביאה ג"כ קונה בע"כ, דרק ביאת שוגג אינו קונה, אבל בכה"ג הוא רק כאינו רוצה לקנות, דהרי עושה תחילת ביאה כדי לקנות ע"י סוף ביאה, ואין כאן חסרון כונה רק חסרון רצון, וביאה ביבמה קונה לעולם כמו שאי"צ רצונה, כמו שהוכחנו, דגם בנפלה מן האירוסין היא נעשית נשואה בע"כ דידה, כ"כ בע"כ דידי', ורק בביאה גרועה שאינו מכון כלל לקנין, אינה נעשית כנשואה אם נפלה מן האירוסין. כנלענ"ד

אמנם ראוי לבאר בשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל דסובר דענין אסמכתא הוא, כל שלא הקנה מעכשיו כלום כמו בקנין לאחר ל', ותלה בזמן המקריי, ובאמת מפורש ברמב"ם פ"ט מה' גירושין דבאומר ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז, דמגורשת לאחר שתתן, אם לא נקרע השטר, יעו"ש, ונלענ"ד דיש לחלק בין אומר "אם" לבין אומר "לאחר", היינו דבאומר "אם" תתן לי מאתים זוז אקנה לך או אגרש אותך, שעכשיו הוא מסופק בעיקר הקנאתו אז הוי אסמכתא, אבל באומר ולא תתגרשי בו עד שתתן, שמצדו ליכא חסרון גמירת דעת, שהקנה שיחול הקנין בהגעת זמן המקרי והוי כמו הקנאה לאחר ל', והרי כללא דאסמכתא הוא לשון דאי, כמו דאמרינן בגמ' פ' איזהו נשך, ולשון זה ולא תתגרשי בו עד שתתן לי, אינו לשון דאי רק הארכת זמן, רק שתלה בזמן של מקרה, ובלשון דאי הוי אסמכתא אם לא הקנה עכשיו רק סמך עיקר הקנאתו בתנאי וזמן ביחד, דבתנאים ממש הרי עשה כח הקנין מוחלט וכמו שכתבנו, ובכה"ג ליכא אסמכתא, וזמן בלא תנאי, כמו באומר ולא תתגרשי עד שתתן, ג"כ ליכא אסמכתא, דגמר בדעתו לזמן מוגבל, ואסמכתא לא הוי רק באומר אם תעשה כזה וכזה אז תקנה ע"י מעשה קנין, ולאחר שקיים תנאו החזיק בזה, או שהי' מטלטלים ומשך לא קנה, משום דבשעה שאמר לו לך חזק וקני, הי' מסופק אם יקים התנאי ולא גמר בדעתו רק על הספק, זהו כללא דאסמכתא לשיטת הרמב"ם, ובמי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואומר, אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו דפסק הרמב"ם דהוי אסמכתא, דלכאורה ענין זה אינו רק שליחות, ולשיטתו דסובר דכל היכא דאיכא בזה ענין מעכשיו ליכא אסמכתא, ולפי"ד ליכא לפרש לשיטתו כמו שמפרשים שאר הראשונים שמתנה שאם לא יתן המותר עד יום פלוני, יהי' כסף מקצת הפרעון במתנה, כמש"כ הר"ן בנדרים ד' כ"ז, אלא שאומר ליתן השטר ויתחייב ע"י השטר חיוב חדש כשיתן ע"י עדי מסירה, וכן הביא הרמ"א להלכה בח"מ סי' מ"ח בהגה שם עפ"י דברי המרדכי, וכן כתב הכ"מ שם בפי"א ה"ד לפרש כן לשיטת הרמב"ם כדי לתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם ממשנה זו, יעו"ש, ולפי"ז מה שאומר תן לו שטרו הוא ענין שליחות, ומה זה ענין לאסמכתא, ועוד דכל ענין שליחות הוא מעכשיו, דעשהו במקומו מעכשיו לעשות כך וכך בתנאי כזה, וכמו שהביא הקצוה"ח סי' ס"א