שערי ישר חלק ב רכז

זה הוא כלל בעיקר הדבר מה שיש בכח תנאי לבטל את המעשה, ובהלכה זו כתב את הפרטים איך לעשות ולפרש את דבור התנאי, ואיזה תנאי יכול להתנות. ומה שכ' הרמב"ם בפ"ד מה' יבום וחליצה הכ"ד דבאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז דחליצה כשרה אעפ"י שלא קימה התנאי "שהרי נתכון לחלוץ לה", אין זה טעם על מה דלא מהני תנאי בחליצה, אלא כלפי מה שכתב שם בהלכה דחליצה מוטעת פסולה, היכא שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, כתב דהטעאה של תנאי אינה מגרעת משום שהרי נתכון לחלוץ לה, אבל בטעמא דמילתא דלא מהני תנאי בחליצה לא כתב כלום, והרי גם בפ"ו מה' אישות שכתב ד' דברים הצריכים בתנאים, ג"כ לא כתב שום טעם, אבל הטעם בכל זה הוא משום דילפינן מבני גד ובני ראובן, וכמו שהביא ענין זה בהלכה י"ד פ"ו מה' אישות לדחות שיטת הגאונים שאמרו דבדיני ממונות אי"צ למשפטי התנאים, וכתב דהרי למדו חכמים מבני גד ובני ראובן יעו"ש

ומה שנתקשו האחרונים בהא דמהני תנאי בנדרים אף דליתא ע"י שליח, עי' גליון רע"א בנזיר ד' י"א ע"א שנשאר בצ"ע, הנה עפ"י מש"כ נלענ"ד דלק"מ, דרק היכא שהתנאי סותר להמעשה, דבמעשה ליכא ענין תנאי שיהי' כח המעשה תלוי ועומד והתנאי הוא שיהי' החלות תלוי ועומד, ומשו"ה אי לאו דגלי קרא לא הי' מהני תנאי לבטל את המעשה, אבל בנדרים שאינו עושה כלום, והוא מדבר שיהי' חלות הדין על תנאי, וחל הדין כפי מה שאומר ומהני תנאי לבטל את הנדר מסברא גם בלי הילפותא מבני גד ובני ראובן, שאין התנאי סותר כלום שהרי מפרש את הדבור, ורק לתנאי כפול יש מקום לומר שמכלל הן אי אתה שומע לאו והא שהקשו בתוס' נזיר על הא דמוכח בגמ' דמהני תנאי בנזירות, מהא דאמר שם דבאומר הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים דהוי מתנה עמשכ"ב, דמוכח דתנאי אחר מהני בנזירות, והרי כל היכא דליכא ע"י שליח לא מהני תנאי ונזירות ליכא ע"י שליח, יעו"ש מה שתירצו, ולדברינו הרי בכל הנדרים מהני תנאי אף דליכא ע"י שליח

ונראה לענ"ד עפ"י מה שנתבאר אצלי במק"א בענין הנזירות, ששקלו וטרו האחרונים אם הענין בזה שאוסר היין עליו, או שאוסר גופו לדברים אלה לטומאה ויין ותגלחת, או שמקדש גופו וממילא נאסר בכל אלה ע"י איסור תורה. עי' בתשו' לס' אבני מלואים סי' כ"ב שהאריך בענין זה, ואמרנו לפרש ענין זה בדרך אחר, כי לכל השיטות שהובא בתשו' שם אינו מובן איך חל נזירות, על נזירות דאיך שייך שתחול קדושה על קדושה וע"כ נלענ"ד, דענין הנזירות הוא קבלה על עצמו להתנהג בפרישות של נזירות, כענין קבלת תענית, וכשגומר בדעתו את הזמן שמיחד לקיים נדרו זה, אז מקדש גופו ונקרא קדוש, ולכן שייך לחול נזירות על נזירות, דאף שמחויב להתנהג בנזירות עפ"י הקבלה הראשונה, וצריך לפרוע ולקיים אחר שישלים נדרו מחמת קבלה הראשונה, ועפ"י דרך זה מתישב הרבה ענינים בענין נזירות, ואכמ"ל, ולפי"ז אם מקבל על עצמו להתנהג בנזירות היום, לא שייך בזה ענין תנאי כמו דלא שייך ענין תנאי בכל מעשה, דעכ"פ הוא מקבל על עצמו היום להתנהג בפרישות והתנה שלא תחול הנזירות רק על תנאי, והוא סותר לקבלת הנזירות, וצריך למילף מתנאי בגוב"ר, ומשו"ה מקשו התוס' דבנזירות ראוי לומר שלא יועיל שום תנאי כיון דאי אפשר לקיים ע"י שליח, אכן מה שתרצו תוס' שם משום דכיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח, קשה להבין, דהרי הכלל שבעינן אפשר לקיים ע"י שליח הוא על המעשה שעושה עכשיו בשעת המעשה עם התנאי ואף אם נדחוק לפרש בכונתם שבקבלת הנזירות איכא גם נדר של הבאת קרבנות, וכמו שמפרש הרמב"ם דחטאת נזיר הוי דבר הנדור שבא ע"י נדרו, אבל גם זה נראה דאי אפשר ע"י שליח לקבל עליו נדרים של קרבנות, דמ"ש משאר נדרים, ועוד קשה דבפשטות נראה דבקרבנות ודאי דליכא תנאי, דאף אם לא ירצה לקבל הקרבנות ממילא חל עליו, וכבר נתקשו רבים בזה ואכמ"ל. ובכללות נראה דמה דבעינן במשפט התנאים שתהא המעשה אפשר לקיים ע"י שליח הוא רק היכא שעושה תנאי על איזה ענין שהאדם עושה עכשיו ומחדש איזו מציאות חדשה ע"י דבור או מעשה, וכיון דמחדש מציאות חדשה, בכה"ג בע"כ התנאי סותר לזה, דעל מציאות לא שייך תנאי, ומשו"ה צריך למילף מגוב"ר, וכל היכא שאין האדם מחדש ומשנה עכשיו כלום, רק הוא מדבר ומגלה רצוצו שרוצה שיחול דין שמים כפי תנאו ורצונו, כענין הנדרים שמה שחל קונם או שבועה, אינו מעשה האדם רק אזהרת שמים, ומצד האדם רק דבור ורצון, והרי פיו ולבו שווים שיהי' הדין שמים עליו על תנאי. כנלענ"ד בענין זה

ועפ"י דרך זה יש מקום לומר בכללא של אסמכתא דקיי"ל כל דאי הוי אסמכתא, דלכאורה קשה ענין זה דהרי דברים שבלבו סותרים למה שאומר בפיו, דהרי אומר מפורש שאם יהי' כך יקנה חבירו, ובלבו חושב שלא יחול שום קנין כלל, ומפורש בריטב"א למס' קדושין ד' נ' ע"א דהיכא שהדברים שבלב סותרים לגמרי למה שאמר בפיו לא מהני דברים שבלב כלל, אף אם יהי' דברים שבלבו ובלב כל אדם, וכן כתב הר"ן בנדרים ד' כ"ח בנודר להרגין, ואף שמצינו בנדרי זרוזים דמהני גם אם מחשבתו סותרת לגמרי למה שאומר בפיו, כמו באומר ע"מ שלא אוסיף לך על השקל וחושב בלבו להוסיף עד ג' דינרים, ועלינו לומר דכיון דדרך הסוחרים לדבר כן, חשובים הדברים שבלב כדיבור ממש, והדיבור שבפיו מתפרש כן, ובנודרים להרגים וכן מה שכתב הריטב"א דלא מהני דברים שבלב, הוא במעשים מקריים, דאף שעכשיו הכל מבינים מה שחושב בלבו, אבל מכל מקום כדיבור ממש לא הוי, אבל כשדרך סוחרים לדבר כן הוי כדיבור ממש, ובאסמכתא קשה לומר שיהי'