שערי ישר חלק ב רכה

אמנם גם לאחר שגלתה תורה ענין זה דמהני תנאי לבטל את המעשה, יש לחקור את הכונה שנתבטלת המעשה אם לא נתקים התנאי, או אף שהמעשה אינה מתבטלת למפרע, מ"מ אין חל הדין, ודבר זה יש ללמוד מדברי הראשונים ז"ל, שכתבו דיכול אדם לבטל התנאי קודם שבטל החלות, משום דאתי דבור ומבטל דבור, ואם נאמר שע"י התנאי נעשה חסרון בעיקר המעשה, לאחר שגלתה תורה ענין זה, מה יועיל מה שמבטל התנאי, במה יושלם אח"כ החסרון, דהרי אם יעשה שיור בגירושין וכדומה, אם ירצה אח"כ לבטל את השיור, צריך שיעשה מעשה חדש להשלים מה שהחסיר מעיקרא, אלא ודאי גם לאחר שגלתה תורה שיועיל תנאי לבטל את המעשה, אין הכונה שע"י התנאי נעשה חסרון בכח המעשה, אלא שמצד אחר אין המעשה מועלת, וכמו שכתבו הראשונים ז"ל שתנאי הוא מילתא אחריתא, היינו אף שהמעשה במקומה עומדת, גלתה תורה שלא יחול תכלית הראוי, לחול אם לא יקוים התנאי, ולפי"ז ענין התנאי הוא על תכלית היוצא מן המעשה, ומשו"ה מסתברים הדברים דרק בענינים שהבע"ד עושים ברצונם את תכלית היוצא מן המעשה, גלתה תורה שיכול לעשות תנאי גם נגד המעשה שעשה הוא, אבל בחליצה שתכלית היוצא מן מעשה החליצה הוא דין שמים, לאו בע"ד הם החולץ והחולצת להתנות על התכלית, שאם לא יקוים התנאי לא יחול הדין, ולסברת התוס' ענין זה שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח מסתבר יותר משאר משפטי התנאים, דבשאר משפטי התנאים פליגי רבנן ור"מ, ולענין זה דאין תנאי בחליצה לכו"ע לא מהני, דלענין זה מסתבר יותר לחלק, והרא"ש ביבמות פ' מצות חליצה סי' ט"ו כתב בזה"ל, דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה ואפילו לא נתקים התנאי ראוי המעשה להתקים, אלא דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר, הילכך בעינן דוקא כי התם שיכול המעשה להתקים ע"י שליח וכו', אבל חליצה דאי אפשר ע"י שליח, דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו, אעפ"י שלא נתקים התנאי המעשה קים, עכ"ל, והנה פשטות דברי הרא"ש מורים, דענין זה דלא מהני בחליצה שליחות, ילפינן ממשמעות הכתוב וחלצה נעלו מעל רגלו, אבל אינו מבואר איך ילפינן זה מהאי קרא למעט שליחות, ואם נאמר דלענין זה דבעינן מעל רגלו לא שייך שליחות, לפי"ז הי' ראוי דלגבי האשה החולצת, יהני שליחות ככל מעשה דעלמא, שחיטה והפרשת תרומה, אבל איך שיהי' כונת הרא"ש בזה, עכ"פ נוכל לפרש ענין זה מה שלמד בש"ס דהיכא דאי אפשר לקיים ע"י שליח, מסתבר לומר שלא יהני התנאי לבטל את המעשה, היינו דהיכא דהדין שיכול לגמור הדבר ע"י שליח, מובן הענין שאין עיקר סבת החלות בעצם המעשה, כיון שרבתה תורה שיכול לגמור הענין ע"י אחר, מזה נוכל להבין שעיקר כח החלות תלוי ברצון, והמעשה הוא אמצעי כגדר מעשה הקנינים, והיכא שלא רבתה תורה ענין שליחות מאיזה טעם שיהי', עכ"פ אין לנו להחליט את עיקר סבה הגורמת את חלות הדין שנאמר שתלוי ברצון הבעלים, ויש מקום לומר דרק מעשה הנעשית בכונה גורמת הדין, ומה"ט מסתבר לחלק ולומר דלא מהני תנאי לבטל את המעשה, ויש מקום לומר לפי"ז בביאור דברי הרא"ש, דבאמת הי' מקום לומר דרק אצל החולץ גלתה תורה דלא יהני שליחות משום דבעינן מעל רגלו, אבל בזה שגלתה תורה ידעינן דאצל החולץ בעינן רק כונת המעשה, ולפי"ז לא יתכן לומר דאצל האשה יהי' ענין הכונה ככל הקנאות דעלמא, שנאמר שהיא הבעלים על הפקעת זיקה, ולא הוא, ומזה ילפינן דגם האשה לא תוכל לעשות שליח, דענין שליחות תלוי בבעלים על תכלית הענין

ובזה יובן מה דמקשה במס' כתובות מקדושין ע"י ביאה דמהני תנאי, אף דלא אפשר לקיומי' ע"י שליח ומשני משום דאיתקוש הויות להדדי, דלכאורה אינו מובן הקושיא וכן מה דמשני, דהרי מה דלא מהני שליחות בביאה הוא, מחמת דלא שייך שליחות ע"ז, דאם יהי' ביאה ע"י שליח הוא היפוך הקדושין שתהא נאסרת לכל אדם, ואיזו סברא שייך לענין דין תנאי שלא יבטל את המעשה, וכן מה דמשני משום היקישא דהויות להדדי, אינו מובן, דהרי מצינו לענין היקש דהוי' ליציאה שכל ענין שאינו שייך בשניהם בשוה, לא אמרינן בזה אין היקש למחצה, ובפרט מה שנוגע לביטול הקנינים, דהרי מקדש חצי אשה לא מהני, ובגירושין לשחרור מהני חצי אשה אם לא יהי' חסרון משום כריתות, דהרי בשחרור חצי ומכר חצי, אמרינן בגמ' גיטין ד' מ"ב ע"א, דמהני כיון דנפיק מיני' כולי', ובקדושין אם קדש שני חצאי אשה ביחד, ג"כ לא מהני, כמו דמבואר במס' קדושין ד' ז' ע"ב, ובע"כ עלינו לומר דסבר הש"ס דעיקר ההיקש הי' לענין חלות הקנינים ולא לביטול הקנינים, אם איכא סברא לחלק, וכיון דיש מקום לחלק דרק לענין קדושין שהוא הוספת קנין אמרה תורה דחצי אשה אינה מתקדשת, אבל גירושין ושחרור שהם הפקעת קנין של הבעל והאדון, ועל הפקעה לא שייך חסרון שיעור הראוי, דהפקעה הוא ענין שלילי, וחסרון שיעור שייך רק בענין חיובי, ומשו"ה לא הי' חסרון בענין כריתות מהני בגט ושחרור לחצאים, ולכן יש לומר דגם לענין תנאי המבטל את המעשה אם יש סברא דבקדושי ביאה לא יהני תנאי לבטל המעשה, מנ"ל דיהני מחמת היקישא, דהרי עיקר ההיקש נאמר לענין חלות הקנין ולא לענין בטול הקנין, והא דמצינו דשטר קדושין לא מהני במחובר ושלא לשמה, משום דילפינן מהאי קרא דויצאה והיתה דמקשינן הוי' ליציאה, אין סתירה לדברינו, דהתם עיקר דין שטר דמהני בקדושין, ילפינן מהיקישא דויצאה והיתה, ומשו"ה מה דלא מהני בגירושין אי אפשר שיהני בקדושין

ועפ"י מש"כ יש לפרש דעיקר מה דמקשה בגמ' מקדושי ביאה, הוא דכיון דמ"מ בקדושי ביאה לא מהני שליחות, ראוי לנו לומר דלא יהני