שערי ישר חלק ב רכד

רצון ודאי לא שייך שליחות, דהרי זה ודאי מידי דממילא, וגם לענין כונה ומחשבה שהם ענינים דאינם נעשים ממילא ושייך ע"ז ענין שליחות, כמו פעולת ידים, אבל הם מקושרים עם גוף החושב והמכון, ומטעם שליחות לומר ליחס הכונה והמחשבה על המשלח, ה"ז כאילו נאמר שחשב המשלח ע"י כח המחשבה של השליח, ומה"ט לא מהני כשממנה שליח לקדש אשה בשעה שהיא אשת איש, וקדשה השליח אח"כ או כשמינה שליח לגרש אשה לאחר שיקדשנה, דאם הי' הענין מה דמהני שליחות בקנינים, דחשבינן כאילו נעשה המעשה ע"י המשלח, הי' ראוי לומר דיהני אף שבשעת מנוי לא הי' מצי עביד, ואין לומר דלהכי לא מהני שאם ניחס המעשה על המשלח הוי כמו שעשה המשלח את המעשה מעיקרא בשעה שעשה את השליח, ואז אין מעשיו כלום, דזה ודאי לא יתכן, דמנוי השליחות אינו כזורק חץ שכתב הנמ"י בב"ק דחשבינן כאילו עשה הזורק המעשה משעת זריקה, דהרי התם כתב הנמ"י שאם זרק חץ והזיק גובים מנכסי הזורק אף אם מת ונעשה ההיזק לאחר מיתתו, ובשליח הדבר ברור שלא יתחייב הגנב אם שלח שליח לטבוח ומת וכל כה"ג, דבשליחות ודאי לא שייך לומר כאילו כבר נעשה המעשה, כיון שתלוי בעשיית השליח, אלא ודאי מה דחייב המשלח הוא משום דחשבה תורה ליחס על המשלח רק משעה שעשה השליח, ולפי"ז למה לא יהני אם מנה שליח בשעה דלא מצי עביד, הרי אח"כ עשה השליח בשעה שראוי לעשות, ולכן מוכרח הענין דבקנינים לא מהני כלל מחמת סוג זה של התיחסות המעשה על הבעלים, אלא משום שנתוסף כח חדש אצל השליח, ומשו"ה בעינן שיהי' כח תכלית המעשה ביד המשלח בשעת מנוי השליחות, ולפי"ז בחליצה שבארנו בפרק הקדום דשאני התרת זיקה של חליצה מהתרת קנין א"א ע"י גירושין, דגירושין גם תכלית ההפקעה נעשה ע"י המגרש והא בעלים ע"ז, וכשמשייר חוץ מפלוני אי אפשר שיותר הפלוני, כיון שהוא הוא המתיר וברצונו תלוי הדבר, ובחליצה אין תכלית ההתרה תלוי בהחולץ והנחלצת, רק פעולת המעשה עם כונת ורצון המעשה תלוי בהם, ואם רק עשו המעשה כהוגן, אין תכלית ההתרה תלוי בהם כלל, ומשו"ה אם ירצה לשייר התרת זיקה לאיש, לא מהני השיור כלום, אף דבכל ההקנאות חשבינן ענין השיורים כחסרון בעיקר המעשה, דהרי זה הוא עיקר ההבדל בין שיור לתנאי, ומ"מ לא מהני שיור בחליצה, דמזה מוכח דכח המעשה ג"כ אינו מסור ביד הבע"ד, אלא דין שמים הוא כמו ביבום, אלא דביבום אי"צ כונה ורצון על המעשה, ובחליצה צריך כונה ובלא"ה אינה נחשבת למעשה חליצה, אבל בכח ההתרה שוה חליצה ליבום, ומה"ט נראה לי דלא מהני שליחות בחליצה, דכמו שאינו מסור בידם כח ההתרה כשעושים בעצמם, כ"כ אין בידם להעמיד שליח במקומם שיהי' מעשה השליח מועיל, דהרי לא מצינו שגלתה תורה שיהני מעשה השליח העומד במקום הבעלים להתיר ולאסור, רק בענינים שכח ההיתר והאיסור מסור לבעלים, והשליח שנעשה במקום המשלח הוא רק על כח ההתרה והאיסור, והמעשה שעושה השליח הוא ענין של השליח מצד עצמו, שפועל ע"י מעשיו, מחמת שהוא כבעלים על תכלית הענין להתיר ולאסור, ובחליצה שכח ההתרה הוא דין שמים ואינו מסור ביד הבע"ד, לא שייך שיהי' השליח במקומם כיון שגם הם אינם בע"ד על ההתרה, כנלענ"ד בזה

והנה עפ"י דרכנו עלינו לבאר גם ענין תנאי שתלה בש"ס מה דלא מהני תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיים ע"י שליח, שכתבו בתוס' דנקט הש"ס דיש סברא בזה לחלק בין היכא דאפשר לקיים ע"י שליח או לא, ועיקר היסוד בזה משום דעיקר דין תנאי הוא חדוש שחדשה תורה, דמסברא לא הי' שום תנאי מועיל לבטל את המעשה, דז"ל התוס' בכתובות ד' נ"ו ע"א ד"ה הרי זו מקודשת, ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הו"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים, עכ"ל הצריך לנו, וביאור דבריהם הוא, דבכל הקנינים מה שאדם עושה המעשה, הענין הוא, שע"י רצון והכונה נתחדש בזו המעשה כח זה שעי"ז יחול הדין, ומצד האדם המקנה אי"צ יותר מזה, ומה"ט כתבו הראשונים ז"ל דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מהני מעכשיו גם לענין זה דלא מצי הדבר בי', כיון שכבר נגמר מעשה הקנין מעכשיו, וכמו דסובר ר"ל דגם במקדש לאחר ל' לא מהני חזרה, כיון דכבר עשה המעשה שבה נתחדש כח זה להועיל לאחר ל' יום, ור"י סובר כיון דהתם בעינן שיהי' המעשה קיים דאם נקרע השטר לא מהני, וצריך שתהא המעשה פועלת בהגעת זמן ל' יום, חשבינן עד זמן ההוא כדבור. אבל במעשה שכבר גמרה פעולתה, לכו"ע לא מהני דבור לבטל את המעשה, ומשו"ה אי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, לא הי' מהני שום תנאי לבטל את המעשה, דכמו דלא שייך תנאי פעולת ידים, לחפור בור על תנאי וכדומה, כ"כ לא שייך תנאי על גרושין וקדושין וכדומה, כיון דתנאי אינו חסרון בעיקר מעשה הגירושין, דעכ"פ מעכשיו נתחדש במעשה זו שהוא עושה כח גירושין, ואיך אפשר שע"י שלא תקים את התנאי לבסוף, לומר איגלאי מילתא למפרע שלא הי' כח גירושין במעשה הגירושין, ואם נאמר להיפוך שעכשיו עדיין לא נתחדש במעשה כח גירושין, איך נאמר שאם תקים את התנאי איגלאי למפרע שהי' במעשה הגירושין כח גירושין, ובע"כ עלינו לומר דמחמת התנאי אין המתנה רוצה שיגרע עכשיו כח המעשה כלום, דא"כ לא יועילו מעשיו כלום אף אם יקוים התנאי, אלא שרוצה בכך שאף שעשה מעשה המועיל, להועיל בהחלט ובלי שום גרעון וחסרון כלל, מ"מ רוצה שאם לא יקוים התנאי שיתבטל תכלית הענין, וענין זה אין בכח האדם לעשות אי לאו דגלתה תורה ענין זה בתנאי דבני גד וב"ר: