שערי ישר חלק ב רכ

שיכון על המעשה שתהי' למטרה, אבל אם אינו עושה שום דבר, מה תועיל הכונה, ועוד באשה החולצת לא יתורץ בזה

אבל נלענ"ד עפ"י מה שנראה לי ביסוד ענין השליחות שלא יתכן שליחות בחליצה, דהנה בעיקר יסוד השליחות יש בזה שני ענינים, ענין אחד מה שחשבה תורה ליחס המעשה הנעשית ע"י שליח כאילו עשאה המשלח, וילפינן זה מקרא דתרימו גם אתם, וכן בשחיטת הפסח דכתיב ושחטו, ומטעם זה שקלו וטרו בגמ' שיתחייב השולח את הבעירה ביד פקח, ומסיק הש"ס משום דאין שליח לדבר עבירה, והיכא דלא ידע השליח סברי כמה ראשונים להלכה דחייב המשלח, וענין שני הוא מה שנוגע לקנינים וכדומה שמעשה השליח מועלת ופועלת כמו מעשה של הבעלים עצמם, שהיסוד בזה שלענין זה חשבה תורה את השליח כבעלים עצמם, שמעשיו פועלים כאילו הוא הי' הבעלים כמו שיבואר ענין זה בס"ד

דהנה בשליחות של אשה לקבל גט מיד בעלה שרבתה תורה, אי אפשר לומר דלהכי מועיל מעשה השליח, משום דמדין שליחות חשבינן כאילו עשתה האשה קבלה זו, דהרי יד השליח אי אפשר שתהא כיד האשה, דהרי זה כמידי דממילא, וכן כשמקבל השליח הגט ע"י חצירו, אם נבוא לומר דמהני דהוי כאילו עשתה האשה לא מהני כלום, דמעשה זו של השליח אם תעשה האשה לא תועיל כלום, דהרי אי אפשר ליחס המעשה על המשלח רק כפי המעשה של השליח, דהרי אם יעשה כהן שליח לזר לעבוד עבודה תהא העבודה פסולה כאילו עשה הזר מעצמו, וכן בגו"ק אין עבד נעשה שליח משום שאינו בתורת גו"ק, וגדולה מזה גם היכא שעשו שנים דמוכח מסוגית הש"ס בשבת ד' צ"ג דאם לא מעטה תורה לענין שבת הי' כ"א חייב, נלענ"ד ברור דמיחסים על כ"א את מעשה חבירו, משום דכ"א משלים וגומר את מעשה חבירו ומכשירה להיות ענין גמור, אבל אין מחשבים כאילו עשה כ"א בפועל, ומה"ט אם נכרי וישראל שחטו בסכין אחד, הוי שחיטה פסולה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' ב' דאף דהוי כאילו עשה הישראל שחיטה כולה, אבל מ"מ עשאה הנכרי והוי כאילו הישראל עשה שחיטת נכרי ואכמ"ל. ומה"ט עלינו לומר דלענין קנינים לא יועיל לנו האי כללא מה שניחס מעשה השליח אל המשלח, אלא משום כלל אחר דחשבה תורה השליח לקנינים כבעלים עצמם שיכול להועיל ע"י מעשיו כמו בגופו וע"י חצירו כבע"ד עצמו, שהוא הוא נעשה כבעלים שמעשיו מועילים, ומה"ט יכול השליח לעשות גם ע"י צירוף של כחותיו, שאי אפשר ליחסם על המשלח, ולכן נלענ"ד דשני ענינים נפרדים הם שני הכללים הנ"ל בדיני השליחות, וחז"ל קבלו זה מלשון הכתוב דכתיב תרימו גם אתם

ובזה אמרתי לפרש מש"כ התוס' בקדושין ד' כ"ג ע"ב ד"ה דאמר רב הונא, בהא דאמר ר"ה ברי' דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאינהו מצי עבדי ואנן לא מצינן עבדינן, ובנדרים בעי הני כהני שלוחי דרחמנא הוו או שלוחי דידן ולא איפשיטא, ומתרצי בתירוץ שני בזה"ל, אי נמי י"ל דהתם הכי קמיבעיא לי' הני כהני שלוחי דרחמנא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דילמא הוו נמי שלוחי דידן, ונפ"מ באם הי' כהן מקריב שלא לדעת הבעלים אי שלוחי דרחמנא נמי נינהו הוי קרבן כשר, ואי הוו דוקא שלוחי דידן אינו כשר כיון שהקריב שלא מדעת הבעלים, עכ"ל, ובפשטות אינו מבואר מה זה ענין אי הוו נמי או דוקא, ועפ"י מש"כ יש לבאר בכונתם על שני הכללים בדיני השליחות, דלענין הכשרת הקרבן אמר ר"ה ברי' דר"י דבע"כ הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כלו' דיש להם כח להכשיר הקרבן בלי דעת הבעלים, דאם נימא דכח ההכשרה תלוי בבעלים כמו תרומה וכדומה, איך מהני שליחות דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, אבל כ"ז הוא בנוגע לכלל השליחות, שהשליח במקום הבעלים שיהי' מעשיו מועילים, אבל בנוגע לכלל השני בשליחות להחשיב מה שנעשה ע"י השליח כאילו עשו הבעלים לענין זכות וחוב, י"ל דגם בקרבנות הצריכה תורה לענין מצות ההקרבה שיהי' הבעלים עושים כל פרטי העבודה ע"י שלוחיהם הכהנים, ודין זה נפ"מ לענין מודר הנאה, דאם הכהן עושה שליחות הבעלים אסור במודר הנאה, ובעיא זו לא איפשיטא, דלענין זה לא שייך לומר מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד, דכלל זה הוא רק לענין ההכשרה, ולא לענין יחס הפעולה, ועפי"ד אלה מתורץ כמה קושיות של האחרונים, עי' בס' המקנה לקדושין לענין מצות מילה, שלמדו בגמ' מקרא אם אשה מחויבת למול את בנה אף אם נימא דאשה פסולה למול, וכן במצות כתיבת ס"ת יש לדון שאשה חייבת במצוה זו, אף אם אשה פסולה לכתוב. עי' בס' מנה"ח ואכמ"ל

וכן יתבארו היטב דברי התוס' בב"מ ד' י' ע"ב דסברי בתירוץ א' דכהן ששלח שליח לקדש לו אשה גרושה דאף שאין שליח לדבר עבירה מ"מ חלין הקדושין, והכלל דאשל"ע הוא רק שהמשלח אינו לוקה על הקדושין, יעו"ש, וכן הוא בשטמ"ק שם, ולכאורה הוא דבר תימה, שיהי' חלין הקדושין כאילו עשה המשלח ולענין עונש לא יתחייב המשלח, כמו שתמה ע"ז בס' נוב"י מ"ק ח' אהע"ז סי' ע"ה, וביותר קשה ע"ז מסוגית הש"ס ב"ק ד' נ' לענין שליחות לחפור בור ברה"ר, דאמרינן התם דלא משכחת בור של שני שותפים אם שלחו שליח לחפור בור ברה"ר, משום דאין שליח לד"ע, יעו"ש, ואם נאמר בכונת התוס' כפשוטו, דגם בדבר עבירה אין השליחות מתבטלת, ורק לענין עונש לא חייבה תורה מה שעושה ע"י שליח, הנה בבור ברה"ר מה שחייבה תורה בנזקין אינו כעונש על עבירה, דהעבירה היא מה שאסור לקלקל ברה"ר, והרי גם בעושה בור ברה"ר ברשות כמו בשעת הוצאת זבלים ג"כ חייב, משום שהוא בעל הבור, שעל עסקי