שערי ישר חלק ב ריט

שאם נתלשו הוי תרומה למפרע, ובע"כ הכונה שאם נתלשו איגלאי למפרע שהקריאת שם תרומה מועלת לענין שיהי' תרומה אח"כ, וזה ברור בפי' רש"י שם דמחובר אי"א להיות תרומה, כ"כ י"ל מש"כ רש"י דהוו קדושין למפרע, ועפי"ז י"ל דכמו שמעשה הקדושין נעשית ע"י הקטנה ויש לה יד וכח לעשות המעשה, כ"כ אם חוזרת קודם שחלו הקדושין מתבטלים הקדושין, כמו בגדולה שנתקדשה שיחולו הקדושין לאחר זמן דאתי דבור ומבטל דבור, אבל שיטת התוס' דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' כשמתרצה האב חלו הקדושין למפרע ממש מדין זכי', ולשיטתם אין מקום לחזרת הקטנה, משום דין חזרה, דאחר חלות המעשה, אף שתלוי באיזו מקרה של עתיד, אי אפשר לחזור, ומשו"ה הוכרחו לשיטתם לתרץ באופן אחר, כנלענ"ד בזה, ולפי"ז מוכח דאף שקטנה יתומה אינה מתקדשת מה"ת משום שאין לה דעת, והיכא דאיכא דעת האב או שאי"צ דעת האב מהני מעשה הקטנה, והיינו דכיון שאין הקטנה בעלים על ענין הקדושין שהתורה זכתה כח זה לאבי', והרי זה כעושה בדבר של של אחרים שאי"צ שתשקול בשקול דעתה' הטוב' והרעה שנמצא בעסק זה, אז מהני דעתה על עיקר המעשה, אבל ביתומה שהיא הבעלים על עצמה לא מהני מעשי' כלום, כמו דלא מהני מעשה קטן וקטנה בכל הקנאות דעלמא, ולכן י"ל דבענין חליצה דלא בעינן רק כונת המעשה ולא ענין הקנאה מהני דעת קטנים אם יהי' גדול עומד ע"ג, ולחליצת קטן וקטנה בעינן גלוי מקרא למעט, כמש"כ בתוס' שהבאנו

וראוי לבאר לפי"ד מה דמהני מודעה בחליצה, דהנה לפי"מ דמשמע פשטות דברי הרשב"ם ב"ב ד' מ' ע"ב שהמודעה מגלה שהי' אנוס, וכן נראה מדברי הריב"ש הובא בב"י סי' קס ניחא, דהרי גם חליצה ע"י אונס לא מהני, אמנם כבר בארנו במק"א שלא יתכן כלל לפרש כן, דאם נאמר כן קשה טובא למה מועיל ביטול מודעה,, כיון שהמודעה עכ"פ מגלה שעתה נעשית ע"י אונס, כיון דבלא בטול לא מהני מה שאומר רוצה אני, ולכן הוכחנו דלכו"ע המודעה היא מעשה הפועלת וגורמת לבטל המעשה שיעשה אח"כ, כעין חזרה שמועלת אחר המעשה קודם חלות, מטעם אתי דבור ומבטל דבור, אכן י"ל דהמעשה הנעשית אח"כ אלים, משום שעושה אח"כ וכבר יודע מן המודעה, משו"ה צריך שיהי' קצת אנוס בשעת המעשה, באופן שלא הי' די באונס זה לבטל את המעשה, ורק המודעה פועלת לבטל את המעשה, ומשו"ה כשמבטל אח"כ את מעשה של המודעה בטל כח המודעה, ונשאר הענין בלי כח מודעה, והאונס לחוד אינו מבטל את המעשה, או משום שאינו אונס גמור, או משום דאגב אונסי' גמר ומקני, הכל כפי הענין. ומה"ט בארנו דכל שלא מהני גלוי דעתא בחזרת שום קנין כמו דקיי"ל כאביי דלא מהני גלוי דעתא בגיטא, משום דלא אתי מחשבה ומבטלת דבור, כ"כ מודעה לא תהני רק ע"י דבור מפורש, דאם היתה ענין המודעה רק לגלות על האונס, אין חילוק בין גלוי דעת לדבור מפורש, והארכתי בענין זה במק"א והנה לפי"ז לכאורה במוסר מודעה על חליצה, וקשה לפי"ד שאין חליצה בגדר הקנאה מה תועיל המודעה כיון שאח"כ עושה החליצה בכונה כראוי ובלי אונס, ואיך יבטל דבור את מעשה החליצה, דבכל דוכתא דמהני מודעה הוא דחשבינן המעשה קודם חלות כדיבור ואתי דבור ומבטל דבור, אבל בחליצה איזה דבור שייך בזה, אמנם י"ל כיון דגם בחליצה צריך רצון על המעשה והכונה שירצה לעשות באופן המועיל, ורצון זה אפשר לבטל מקודם, שלא יועיל רצון זה, כמו דמהני בשאר הקנינים מודעה לבטל את המעשה, כ"כ מהני המודעה שלא יפעול רצונו במעשה החליצה להתרת הזיקה, והוי חליצה פסולה כדין חליצה בלי כונה, דיותר מזה אי אפשר שתועיל המודעה, שהרי עכ"פ נעשית מעשה חליצה, וכן הי' מועיל תנאי בחליצה הי' הדין שתהא חליצה פסולה, כיון שהמעשה נעשית עכ"פ, כנלענ"ד בענין זה

פרק ז

ובהא דלא מהני תנאי בחליצה אמרינן במס' כתובות ד' ע"ד ע"א מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאי, דלא אפשר לקיומי ע"י שליח כי התם לא הוי תנאי, והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאה, התם משום דאיתקוש הויות להדדי, וכתבו בתוס' שם בד"ה תנאי וז"ל, וא"ת מה סברא יש כאן, דלא גמרינן מהתם אלא מה שהוא סברא דהא לא ילפינן דלא מהני אלא בנתינת קרקע, וי"ל דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו ע"י שליח, סברא שיהא כ"כ בידו לשוויי בי' תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימו ע"י שליח, לא הוי בידו נמי למירמי בי' תנאה ואפילו לא יתקים התנאי יהי' המעשה קיים, ומשום הך סברא מודו כו"ע דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח דומיא דבגו"ר, אבל לענין תנאי כפול ולענין תנאי קודם למעשה, בשני דברים אלה משמע בפ' מי שאחזו דדוקא ר"מ אית לי' ולא רבנן, דלענין זה אין סברא כ"כ ללמוד משם להכי פליגי עלי' עכ"ל. ובס' פני יהושע לגיטין ד' ע"ה כתב בזה"ל ולענ"ד הסברא תמוה יותר דאדרבה כל שהמעשה בידו מסתבר יותר דהתנאי בטל ומעשה קיים, ולבאר שיטתם נלענ"ד דראשונה עלינו לבאר למה לא מהני באמת ענין שליחות בחליצה, לא מצד החולץ ולא מצד החולצת, ולכאורה הי' מקום לומר שמצד החולץ לא שייך שליחות משום דלא עביד מעשה, והרא"ש כתב בפי' לנדרים ד' ע"ב ע"ב דשמיעת אפוטרופוס לא הוי כשמיעת הבעל דממילא לא שייך מנוי שליחות יעו"ש. ובקצוה"ח סי' קפ"ב בנה ליסוד ענין זה בכל דיני השליחות יעו"ש. אבל לענין חליצה כיון דבעינן כונה אצל החולץ נראה דחשבוהו לעושה מעשה, דענין כונה לא מצינו רק