שערי ישר חלק ב ריז

לסניף בעלמא שיטת הירושלמי בזה, שהרי מפורש דבנשתטה או נתחרש לא יוציא עולמית, ואם הי' מהני בחרש גדול עומד ע"ג, איך תנן לא יוציא עולמית, עוד נלענ"ד די"ל דמה דמדמה בירושלמי תרומה לכתיבת הגט ולמחשבת הכשר זרעים, הוא רק לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וסובר דהיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו חשבינן לו כבן דעת שמבין הענין על בוריו, ובהא דמחלק בירושלמי מתרומה שעיקרה במחשבה משו"ה לא מהני מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, י"ל שבתרומה לא מהני אם צריך להוכיח על מחשבתו ע"י מעשה, ובעינן שיהי' נחשב לבן דעת ע"י מחשבה גרידא, כנלענ"ד, וכמו דסובר רשב"ג לענין גרושין בפקח ואח"כ נתחרש דכותב ואחרים חותמים, דהכתב מוכיח שהבין ענין זה, רק הש"ס מסיק התם בגיטין ד' ע"א דחלוקין חביריו על רשב"ג ומייתי אביי שם להוכיח כן מהא דתנן נתחרש לא יוציא עולמית, ולענין עומד ע"ג גם לשיטת הירושלמי לא מהני בתרומה וגו"ק, והא דמביא שם פלוגתא דריב"ב לענין קדושין מצאתי שהגר"א ז"ל ובס' תו"ג כתבו לפרש דקדושין של קדוש אפר פרה הוא, עכ"פ מש"כ בענין כונת חליצה נתחזקו דברינו, שהרי כן העלה גם בס' ב"מ זצ"ל, וכן ראיתי עכשיו שגם הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הסכים כן, בח"ב אהע"ז סי' ק"נ, לבטל דעת גאון אחד שרצה לצרף לסניף קדושי שוטה ע"י גדול עומד ע"ג, יעו"ש

ולפי"ז נ"ל דבודאי לא יהני שום שיור בחליצה, דאם רק נתכון שתהא החליצה חליצת יבמים למטרת הפקעת זיקה, ממילא היא ניתרת לכל אדם דאין חליצה לחצאים, וכמו שכתבו התוס' בנזיר ד' י"א ע"א ד"ה האי ע"מ כחוץ דמי וז"ל, וא"ת והא מקדש ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הוי מקודשת והתנאי בטל ולא אמר כחוץ דמי, וי"ל דגבי קדושין שאני דאפי' אמר בפירוש חוץ לא מהני דבורו דאין קדושין לחצאים, וכי אמר הרי את מקודשת היא מקודשת וכי אמר חוץ משאר לאו מידי קאמר ולכך חייב בכולם, אבל גבי נזיר ילפינן מקראי דצריך שיזיר מכולם דאם נדר מאחד מהם לא הוי נזיר. עכ"ל, וזה כבר ראיתי בס' נודע בשערים שמקשה בדברי תוס' אלו אמאי אמרינן לרבנן בפ' המגרש באומר חוץ מפלוני שהגט בטל ולא אמרינן להיפוך שיתבטל דבורו מה שאומר חוץ משום דאין גירושין לחצאים, ובאמת דברי התוס' פשוטים וברורים, דבנזיר בעינן שיזיר מכולם לר"ש היינו שיקבל הנודר על עצמו לפרוש מכולם, וכשאומר חוץ חסר בזה קבלת הנזירות ובטלה הנזירות, אבל בקדושין אי"צ שיתחייב א"ע בשעת קדושין בשאר וכסות, אלא שהתורה חייבה אותו בזה, ומשו"ה מה שאומר חוץ לא מהני, ולק"מ מה שמקשה מהא דמגרש חוץ מפלוני לרבנן בטל הגט, דבגט דומה ממש לנזירות אליבא דר"ש שהתרת נשואים לכל אדם הוא עיקר הגירושין שאם לא יתיר אותו לאיש אחד לא תהא ניתרת ממילא וזה פשוט, ושיור בחליצה יהי' כשיור בנזירות לרבנן דאם רק קבל עליו פרט אחד של נזירות הוי נזיר לכל דאין נזירות לחצאים, היינו שהתורה מחייבתו בכל עניני הנזירות, כ"כ בחליצה אי"צ שיכונו לכל פרטי התרה של חליצה, רק שתהא חליצת יבמים וממילא חלין כל פרטי הדינים של התרה, ורק בתנאי אם מתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז, יש לדון דיהני תנאו, דהרי מתנה שבאם לא יקוים התנאי, לא תהא החליצה מתרת כלום וכאילו היתה חליצת נעל בעלמא, וע"ז לא שייך לומר אין חליצה לחצאים, ומסיק הש"ס דגם תנאי לא מהני בחליצה משום דאי אפשר לקיים ע"י שליח

ועפ"י דרך זה יש לבאר דברי הב"י בב"ה שהבאנו, בהא שכתב הרא"ש דאם התנה ע"מ שלא תנשאי לשום איש, דבטל תנאו והחליצה מועלת, שכתב לתמוה דבכה"ג הוי כמו שלא נתכון להתירה, אף דבגירושין אמרינן להדיא דשאני ע"מ מחוץ, דל"ד גירושין לחליצה, דבגירושין שהוא כעין הקנאה בעינן רק שיכון לעשות מעשה, שבכח מעשה זו הוא מתירה, ומה שתהא אסורה להנשא מחמת התנאי, הוא מילתא אחריתא, כלומר שאין זה חסרון במעשה הגירושין, וכיון שבמעשה הגירושין ליכא חסרון, ליכא חסרון משום כריתות, אבל בחליצה שההתרה לשוק הוא ממילא ולא הוא מתירה, אלא דבעינן שיכון לזה שממילא תהי' ניתרת, אם התנה ע"מ שלא תנשאי לשום אדם, ולפי דעתו שהי' סבור שהי' תנאי שיועיל ותהא אסורה להנשא, הרי לא נתכון שתהא ממילא מותרת, דהלא הי' סבור שתהא אסורה מחמת התנאי, דבגט אם הי' סבור שתהא ממילא נאסרת ליכה חסרון, דלא בעינן שיהי' חושב שתהא ממילא מותרת, רק שלא ישייר בכח מעשה שלו איזה פרט של התרה, ואם לא שייר כלום לא איכפת לן מה שהי' סבור שתהא אסורה, וכן נלענ"ד מוכח ענין זה מדברי תוס' קדושין ד' ו' ע"א ד"ה לא יהא לן עסק עמהן וז"ל, והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קדושין לקדשם שפעמים שתהא מקודשת באמירתם או בנתינתם ולא יבין. עכ"ל. דבפשטות קשה ענין זה כיון שלא יבין שהקדושין מועילים איך מועילים הקדושין, אם לא שנפרש כמש"כ שעשה מעשה קדושין ומכון מצדו לעשות מעשה המועלת, אבל לא יבין אם אחר כל זה הועילו מעשיו, וענין זה מה שאינו מבין אם הועידו מעשיו אינו מגרע כח המעשה, אם רק רצה וחשב לעשות מעשה כהוגן, אבל בחליצה אם לא יבין שתהא המעשה מועלת הוי חסרון בכונת החליצה, דעיקר הכונה הצריכה היא שיכוון שעושה מעשה חליצה למטרת היתר שתהא עי"ז ממילא ניתרת, ואם סובר שלא יהני מעשיו ותהא עכ"פ אסורה, הרי חסר בזה כונה הצריכה בחליצה, זהו תורף קושית הב"י, לפענ"ד, וע"ז משני דמ"מ י"ל דאף בחליצה אם סובר שתהא אסורה מחמת תנאי, מ"מ גם לפי דעתו תועיל, מעשה החליצה להתירה מדין זיקת יבמים ותהא אסורה רק מחמת תנאי, ולפי"ז