שערי ישר חלק ב רטז

ריש פ' המגרש, ובחליצה לא מצאתי מפורש ענין זה אם יכול לשייר בהתרתו לאיזה איש, והנה בגמ' מצינו דלא מהני תנאי בחליצה, משום דכל תנאי בדבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח לא מהני, עי' גמ' כתובות ד' ע"ד ע"א, ולכאורה לפי"ז היכא דמשייר חוץ מפלוני דלא שייך לדיני התנאי מהני השיור, וראיתי בב"י סי' קס"ט שכ' בב"ה על מה שכתב הרא"ש בתשובות דאם התנה בשעת חליצה אני חולץ על מנת שלא תנשאי לשום אדם, ואם תנשאי לשום אדם לא תהי' החליצה חליצה מותרת להנשא, וז"ל ואני תמה ע"ז דאע"ג דמדין תנאי לא הוי תנאי כדבסמוך, מ"מ כיון שהוא סובר שתנאו קיים שלא תנשא לשום אדם נמצא שלא נתכון להתירה בחליצה זו, וכל שלא נתכון להתירה בחליצה זו לזר לא הותרה, כמו שנתבאר בסי' זה, ושמא יש לחלק דשאני הכא שהוא סובר שחלוצה זו מתירה להנשא לזר ולכך נתכון, ואינה נאסרת לפי דעתו אלא מצד התנאי עכ"ל. והנה בפשטות דברי הב"י אינם מובנים, דהלא ענין זה מה שחלוק תנאי משיור, הוא מפורש בגמ' גיטין ר"פ המגרש, וכן נקטינן להלכה דחוץ מפלוני הוי שיור, ואם התנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני מהני תנאו, ולמה מתמה על הרא"ש, ואף דבסי' קל"ז הביא הרמ"א שיטת הסוברים דגם בע"מ הוי שיור, אבל הלא הרא"ש ורוב הפוסקים סברי דמהני ע"מ, וכן קשה קצת על הרמ"א שלא הביא בחליצה לחוש אם התנה בכה"ג לשיטת הפוסקים דע"מ הוי כחוץ, וכמדומה לי שבס' נהורא שרגא על יבמות עמד בזה ואין הס' ת"י

ונראה לענ"ד דשיור בחליצה להתירה חוץ מפלוני אינו כלום, דהנה ענין הכונה בחליצה אינה בגדר כונת מעשה הקנינים בכל דוכתא, וכמש"כ בקצוה"ח סי' רע"ה ס"ק ד', דלא כמש"כ בתשו' חכם צבי, דאם הי' ענין זה בגדר הקנאה למה צריך כונת האשה, הלא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אי"צ לכונת קונה, יעו"ש, ולענ"ד גם דברי הקצוה"ח מיותרים בזה, דאי אפשר לומר כלל שהחליצה הוא בגדר הקנאה דאם הי' החליצה בגדר מקנה ומתיר, הי' ראוי לומר דיהני גם בע"כ של האשה, כמו דמהני בגירושין ושחרור, משום שאין האשה והעבד קונים שום דבר, דבכל הקנינים שיש בהם שני ענינים, הפקעת קנין של הבעלים הראשונים והתחדשות קנין קדש להקונה, צריך רצון של הקונה, אבל בגירושין ושחרור, דסגי בהם רק הפקעת קנין של הבעל והאדון, ולהקונה אין בזה לקנות שום דבר חדש רק ממילא כיון דפקע קנין של הבעל היא פנוי' וכ"כ בעבד, הי' צריך להועיל גם בע"כ, לפי"ז ברור הענין דגם בחליצה שאם נפקע הזיקה ממנו היא נתרת לשוק,, ה"ז כמו התרת גרושין ושחרור, וכיון דבעינן שיתכונו שניהם מוכח הענין שכונה זו אינה בגדר מעשה הקנינים דעלמא, אכן גם בדברי הקצוה"ח לא נתבאר ענין כונת החליצה, דהרי בתשו' חכם צבי נסתפק אם כונת חליצה הוא בגדר כונת המצוות, כמו דאמרינן מצוות צריכות כונה, או כונת קנינים, והכריע דהוא בגדר כונת קנינים, ובקצוה"ח מסיק שלא כדבריו, ולכאורה נראה דנוטה להאי צד שנאמר דהוי בגדר כונת המצוות, אבל לענ"ד הוא רחוק לומר כן, דהרי מפורש בטוש"ע שהבאנו שצריכים לכון שתהא נתרת לשוק ע"י החליצה, ואין זה כונת המצוות דבעינן שיכון לשם מצוה, לקים מצות השם, אלא ענין הכונה בזה דאם חלצה נעלו סתם אין מעשה חליצה זו נחשבת לחליצה המתרת רק לחליצת נעל בעלמא, והכונה מועלת להחשיב את המעשה, וכיון שהמעשה נעשית ע"י שניהם בעינן כונת שניהם, אבל מחשבה ורצון להפקיע זיקתו כמחשבת גירושין ושחרור לא בעינן בזה, וכן כונה לשם מצוה לא מהני בזה, וכמו דכתב הרמב"ם וטוש"ע סי' קס"ט סעי' נ"א

וכן יש להוכיח ענין זה דבחליצה אי"צ רצון להתרה מדברי התוס' גיטין ד' כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו, שכתבו דהא דאמרינן בחרש וחרשת דלאו בני חליצה נינהו משום דלאו בני קריאה הם, וכן קטן משום דאיש כתיב, ולא ממעטינן משום דלאו בני כונה נינהו, והרי בחליצה בעינן שיתכונו שניהם, משום דמטעם כונה הי' מהני כשגדול עומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה, יעו"ש, והנה בכל הקנאה דעלמא ודאי לא מהני מה שיהי' גדול עומד ע"ג, דכל היכא דבעינן שיעשה הענין ע"י בן דעת שמבין עניניו מה לקרב ומה לרחק, לא יועיל בזה שמלמדו אחרים, דבעינן שיהי' בר שכל להבין אם שוה לפניו דבר זה ולא יפסיד מזכותו, אשר כל זה לא יתוסף לו בגדול עומד ע"ג, ומזה מוכח דענין ההתרה שבא ע"י חליצה הוא דין שמים, דאינו תלוי בדעתו של החולץ והחולצת, רק בענין כונה שידעו ענין של החליצה ומטרת החליצה דבלא הך כונה אינה נחשבת למעשה חליצה רק חליצת נעל בעלמא ולא חליצת יבמים, ועל כונה כזאת מהני כשגדול עומד ע"ג ומלמדו, והנה אף כי שהדברים פשוטים וברורים, אבל בכ"ז הם נסתרים לכאורה מדברי הירושלמי ריש תרומות הובא בתוס' חולין ד' י"ג דמדמה הפרשת תרומה לכתיבת גט לענין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולענין גדול עומד ע"ג, והרי הפרשת תרומה הוא ענין הקנאה והקדש, דבעינן רצון של בן דעת ככל ההקנאות, ובדבר זה נתקשיתי זה רבות בשנים, אבל אחרי ראי דברי הירושלמי כל הענין שם דמביא פלוגתא דריב"ב לענין קדושי חשו"ק דסובר דבינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין, בינו לבין אחרים קדושיו קדושין, ואח"כ מקשה מהא דתנן נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית, יעו"ש, ונוראות נפלאתי דלפי"ז יש מקום לדון גם בקדושין וגירושין שיהני בחשו"ק אם גדול עומד ע"ג, ועתה ת"ל מצאתי כל החזיון הזה בס' בית מאיר אהע"ז סי' קכ"א, שהעלה לדבר ברור כמש"כ, דשאני ענין חליצה שאינה בגדר הקנאה כלל, רק כונה גרידא, ובכל דבר קנין לא מהני כלום גדול עומד ע"ג, ומתמה ג"כ על דברי הירושלמי, ולהלכה העלה שעכ"פ אין לצרף גם