שערי ישר חלק ב רטו

כמו בגירות, דכמו בגו"ק הסבה הגורמת לחלות הדין הם העדים, כ"כ הבי"ד בגירות הם המקיימים את הדין, ובפשטות נראה מדברי תוס' סנהדרין ד' סח ע"ב דבי"ד יכולים להיות גם בלא ידיעת המתגייר, דכתבו שם דמשו"ה מהני גר קטן שמטבילים אותו על דעת בי"ד, אף דאין זכין לקטן מה"ת, משום דאין בי"ד זוכים בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר, וכתבו שם דגם בתינוק דלאו בר דעת הוא חשיב גר, מדמייתי במס' כתובות ד' י"א מקטנה פחותה מבת שלש שנים יעו"ש. ואם נאמר דבי"ד בלי ידיעת הבע"ד שוה לעדים, איך מהני בקטן פחות מבן ג', ואף דלפי מש"כ בתוס' יבמות ד' מ"ה דאפשר לומר דהא דבעינן בי"ד בגר הוא רק לקבלת המצוות ולא למילה וטבילה, אבל מפשטות דברי תוס' שם בסנהדרין לא משמע דאזלי התם מהאי טעמא, דהרי לא זכרו התם כלום חלוק זה, ומלבד זה גם לשיטת תוס' יבמות הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה כמש"כ בטוש"ע הי' גרים סי' רס"ח, ועוד והוא העיקר דהרי כתב שם בדגול מרבבה, דבגר קטן לכו"ע בעינן דוקא ביד במילה וטבילה, דבגר גדול שמקבל עליו המצוות בתחילת גרות, חשבינן המילה והטבילה לגמר גירות שאי"צ בי"ד, אבל בגר קטן הטבילה היא תחילת הגירות בעינן דוקא בי"ד וביום ולא בלילה, ובגדול מהני גם בלילה כמו דאמרי' במס' יבמות מי לא טבלה לנדותה, ומכל הלין מוכח דבגירות סברי התוס' דמהני הבי"ד בלי דעת המתגייר, ולפי"מ שבארנו בטעמו של דבר דלא מהני עדי הטמנה, משום דבעינן שיעשה המקדש המעשה בפני עדים שיוכלו להעיד, ענין זה לא שייך בדין הבי"ד אצל גר, דהתם אי"צ שיעשה המעשה כדי שיראו את הבי"ד, אלא בי"ד יראו את המעשה ודנים אותו עי"ז לעשותו לגר

ועפ"י מש"כ הנה בדין מש"כ הרמ"א באהע"ז סי' קס"ו סעי' ב' בהגה דליבום בעינן ג"כ דוקא בפני עדים, וכן הוכיחו האחרונים מדברי תוס' קדושין ד' י"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא, עיי"ש, וכן כתב הריטב"א שם בזה"ל, דגבי יבום לא סגיא דליכא עדי ביאה שהרי ביאה גורמת בה, נלענ"ד ברור דמהני עדי הטמנה, ודלא כמש"כ בפ"ת שם סק"ו דלטעם הראשון שכ' הריטב"א, דדבר שגוף הדבר צריך לעדות, לא מהני עדי הטמנה, גם ביבום אם לא מהני בלא עדים, לא מהני עדי הטמנה יעו"ש. דכיון דיבום קונה בע"כ ובלי כונה וחרש שבא על יבמתו קנה, ודאי אי"צ שיראה היבם את העדים, אכן בחליצה לשיטת הסוברים דצריך עדים לקיום הדבר יש לעיין בזה, דהרי בחליצה בעינן שיכונו שניהם לשם פטור, כמו דנקטינן במס' יבמות ד' ק"ו ובטוש"ע סי' קס"ט סעי' מ"ד, וכיון דצריך כונה ראוי לומר בהשקפה ראשונה דעדי הטמנה לא מהני, בין מטעם השטאה ובין לטעם הראשון, ומפשטות דברי הגמ' דמשני ועדים רואים מבחוץ משמע דמהני עדי הטמנה, כמו שהוכיח בנה"מ שהבאנו למעלה, והנה חקירה זו נפ"מ גם לפי"מ דקיי"ל דלא כר"ע ובעינן בי"ד של שלשה, אבל מ"מ בעינן גם דין עדות משום דבר שבערוה, ויהי' נפ"מ דמדין בי"ד מהני בלי כונת הבע"ד ומדין עדות בעינן שיראו אותם הבע"ד, ובגר י"ל דאי"צ עדים לקיום הדבר, אף דאפשר דהוי כדבר שבערוה שמחדש דין על האדם, אבל אינו חב לאחריני, אבל בחליצה אם נחשיב כדבר שבערוה י"ל דלא מהני בלא עדים, ולא יועיל בהטמנה, ואם ראו החולץ והחולצת את הבי"ד יהי' הבי"ד בי"ד וגם עדים כמש"כ לעיל, דלא שייך בזה משום אין עד נעשה דיין, אבל אם לא ראו אותם הבע"ד, לו יהא דמדין בי"ד מהני, אבל חסר בזה דין עדות לקיום הדבר וכמש"כ

ונראה לענ"ד דהא דמהני עדי הטמנה בחליצה אף לדעת הסוברים דחליצה הוי כדבר שבערוה שצריך עדים לקיום הדבר, דשאני ענין חליצה מגו"ק, דבגו"ק חשבינן שכל החלות היוצא מן המעשה תלוי ברצון של הבע"ד, ובחליצה אינו כן, דלא בעינן רק שיתכונו לשם חליצה, אבל לחלות הקנין של חליצה אי"ל רצון של הבע"ד, וכמו שיבואר ענין זה לפנינו בס"ד, ומשו"ה לענין עדים לקיום הדבר, י"ל דכיון דעיקר הדבר של העדים, הוא לענין חלות הדין, שידעו העדים שע"י מעשה זו יחול הדין ויהי' עי"ז מתפרסם הדין הנוגע למעשה, וכמו דמוכח מלשון הרמב"ם פ"א מה' גירושין הי"ג וז"ל ומנין שיתננו לה בפני עדים, הרי הוא אומר עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עלי' במיתת בי"ד, ולמחר תהי' מתרת בלא עדים, לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל עכ"ל. ומשו"ה י"ל דרק היכא דחשבינן שחלות הדין נעשה ע"י בע"ד כמו בגו"ק, בעינן שגם הצטרפות העדים תהא ע"י הבע"ד, כמו שבארנו, דהיכא שהבע"ד רואים את העדים ועושים המעשה ומכונים לעשות באופן זה שיראו גם העדים, והיכא דלא ראו הבע"ד שהיתה הצטרפות העדים שלא מחמת הבע"ד, י"ל דלא מהני כמש"כ הריטב"א לפירוש ראשון אבל בחליצה דאי"צ רק שהבע"ד יכונו לחליצה, אבל אי"צ שירצו לעשות חלות הפטור, כמו שיבואר ענין זה בס"ד כלו' דחלות הפטור נעשה ממילא, משו"ה גם הצטרפות העדים דבעינן לגמר החלות, אי"צ שתהא ע"י הבע"ד, ומשו"ה מהני עדי הטמנה לכל השיטות, כנלענ"ד

פרק ו

ובענין כונת חליצה כתב הטור בסי' קס"ט וז"ל, צריך שיכונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו, נתכון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה, עכ"ל. והנה יש לדון אם מהני שיור בחליצה, שאם אמר הריני מתירה לכל העולם חוץ מפלוני, דבגט כה"ג לכו"ע אינה נפטרת למי שלא התירה, רק פליגי בכה"ג ר"א ורבנן אם נתבטלו הגירושין לגמרי משום חסרון כריתות כמבואר בגמ'