שערי ישר חלק ב ריג

לעדים יעו"ש. ואף לפי מש"כ עפ"י דברי הרשב"א דגם היכא דמתקיים ע"י בי"ד בעינן ג"כ תורת עדות, משום דלעולם בעינן עפ"י שנים עדים יקום דבר, ויחיד מומחה יכול לדון עפ"י שני עדים שמקיימים הדבר ע"י הגדה, אבל בלא עדים לא מהני, מ"מ מוכח דבי"ד של ג' שרואים ביום הם בי"ד ועדים ג"כ שמה שרואים חשוב כקבלת עדות משום האי ק"ו דלא תהא שמיעה גדולה מראי', ולענין קיום הדבר הם כעדים, ובנידון זה לא שייך לומר אין עד נעשה דיין, דרק בהגדה שייך ענין זה שיהי' מגיד ושומע כאחד, ועפי"ז בחליצה לדידן דצריך שלשה משום בי"ד למה לן לעדים אחרים, ומש"כ הגרע"א שהבאנו לעיל דמשו"ה צריך עדים אחרים נוספים על הבי"ד משום דהבי"ד הם יושבים ולאו בשם עדים נינהו, דבריו תמוהים מאד, דרק בעדי הגדה אמרינן דעדים הם בעמידה כדכתיב ועמדו שני אנשים לפני אלהים, אבל בעדי ראי' אי"צ עמידה, ולא שמענו לעולם שיוצרכו לעדי קדושין שיהי' דוקא בעמידה, כיון שמקיימים הדבר ע"י הראי' בלא הגדה, ולכן ברור בעיני שמשו"ה לא הביא הרמ"ה דברי השה"ג רק לענין יבום ולא לענין חליצה, כיון דבלא"ה איכא בי"ד ומתקיים הדבר עפ"י ג' והם בי"ד ועדים יחד, ובשיטת הריא"ז שהביא השה"ג י"ל דנפ"מ לענין קרוב ופסול דס"ל כשיטת הסוברים דבדיינים לא מתבטלים הכשרים ע"י התערבות קו"פ, ומחמת דין עדים יהי' חסרון אם יהי' ביניהם קרוב או פסול. ועי' בביאור הגר"א אהע"ז סי' קס"ט ס"ק י"ז דפסק להלכה דגם בדיינים איכא האי דינא דנמצא קו"פ, ומשו"ה כתב דאם השנים הנוספים הם פסולים, צריך לייחד הג' לבי"ד, ולשיטתו אין נפ"מ כלל מה שנאמר דבחליצה בעינן עדים לקיום הדבר, אבל בשיטת הריא"ז י"ל דל"ס כן, כנלענ"ד בענין זה

אמנם מה שהקשה בס' נה"מ בהא דמשני בגמ' שם בפ' מצות חליצה אר"י א"ש ועדים רואים אותם מבחוץ, ובדבר שבערוה לא מהני עד שיראו הם את העדים ולא סגי שהעדים יראו אותם, כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' מ"ב, קושיא זו צריכה לפנים, להך שיטה שהובא בריטב"א ונמ"י דס"ל דלחליצה צריך עדים לקיום הדבר, והנה בריטב"א בחי' לקדושין ד' מ"ג בסוגיא דשליח נעשה עד כתב בטעמא דמילתא דלא מהני עדי הטמנה בקדושין שני טעמים, וז"ל, חדא דלא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות, אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרא, ועוד דהיא מצי למימר לי' לא שתקתי בשעת קדושין, אלא בשביל שלא היו שם עדים, וכסבורה שלא הועילו מעשיך, והוי לי' כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקדושין, עכ"ל, והנה לפי מש"כ הרמ"א בסי' מ"ב בשם מהרמ"פ שאם מכחשת את העדים ואומרת שלא קבלה קדושין, דשוב אינה נאמנת לומר לשחוק נתכונתי, הוי קדושין, יעו"ש, וכן הובא בפ"ת שם סק"י שהגרע"א כתב בגליון שכדברי מהרמ"פ כתב הב"י סי' י', דמוכח דנקטי דאם המקדש והמתקדשת כונו לקדושין חלו הקדושין, אלא שאם טוענת כך שלא כונה לקדושין נאמנת, ולדבריהם ל"ק כלל בהא דאמרינן בגמ' דהי' עדים רואים אותם מבחוץ, די"ל דמיירי ששניהם מודים שכונו לשם חליצה, אבל הריטב"א ודאי דלא סביר כן, ולשיטתו כל היכא דהיא יכולה לטעון לשחוק נתכונתי לא מהני גם אם כונה לקדושין דהוי כמקדש בלא עדים, דלא כמש"כ הרמ"א

אמנם לענין הקושיא מסוגית הש"ס הנ"ל הנה לפי טעם השני שכ' הריטב"א ל"ק, דז"ל דמיירי ששמעו העדים ששניהם אמרו שמכונים לשם חליצה, ובאופן כזה משמע מדברי הריטב"א דמהני גם בקדושין ע"י עדי הטמנה, אף דאפשר לדון דגם היכא שאמרה בפירוש שמכונת לקדושין, יכולה לומר דגם זה מה שאמרה כן הי' לשחוק, ויותר מזה כתב הח"מ והב"ש שם באהע"ז סי' מ"ב דבכה"ג אנן סהדי שכונו לשחוק, יעו"ש, אבל מדברי הריטב"א מוכח דלטעם השני היו חלין הקדושין אם היו שניהם אומרים בשעת קדושין שמכונים לקדושין, דהרי כתב רק שהיא מצא למימר לי' לא שתקתי בשעת קדושין, אלא בשביל שלא הי' עדים, היינו דעל ענין זה שקבלה הכסף ולא אמרה היפוך דבריו, מצי אמרה שכונה לשחוק אבל אם היתה אומרת בפירוש שמקבלת הכסף לשם קדושין, שוב לא מצי למימר כן, וכן מוכח דמצד המקדש ליכא חסרון, דמשום שאומר הרי את מקודשת אם גם כיון לשחוק הוי דברים שבלב, כיון שמה שאומר בפי' סותר למה שחושב בלבו, וכעין זה כ' הריטב"א בחי' למס' קדושין ד' נ' בהא דאמר רבא דדברים שבלב אינם דברים, ואמר אביי להוכיח מהא דתנן בכולן אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אעפי"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי הי' ודילמא שאני התם דכיון דאתני' לאו כל כמינה דעקרה לה לתנאי', וכתב בזה הריטב"א וז"ל פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו, דהוי לבו סותר לדברי פיו, משא"כ בהאי דזבין נכסי סתם שאינו סותר דברי פיו ממש, אלא שמוסיף עליהם, ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוי דברים, אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני לי' דברים שבלבו ותנאו קיים. עכ"ל

אבל לפי מש"כ בטעם הא' דלא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות, אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרא, קשה איך יפרש מה דמשני ועדים רואים אותם מבחוץ, וי"ל דהיש מפרשים שהביא הריטב"א בפ' מצות חליצה דסברי דגם לחליצה צריך עדים לקיום הדבר, לא סברי הך טעמא שכתב הריטב"א וכמו שנראה מהרשב"א והריב"ש שהובא בב"ש סי' מ"ב דכתבו רק הטעם השני, עוד יש לדון בעיקר ענין זה שכ' הריטב"א שבדבר שצריך עדים לקיום הדבר לא מהני עדי הטמנה, לא ביאר טעמו של דבר, והנה בדין יחוד עדים שנקטו האחרונים להלכה לייחד העדים כדי שלא יתבטל העדות ע"י קרובים ופסולים, היינו דאם המקדש והמתקדשת אינם רוצים בהפסולים, אינם יכולים להיות עדים בעל כרחם של הבעלי דברים,