שערי ישר חלק ב ריא

מגזיה"כ, ודוקא בשניהם מודים הוא דמספקא לי', כן נ"ל. עכ"ל. ובעיני יפלא ענין זה, ועי' תוס' ב"ק ד' ל"ג ע"ב לענין דיני קנסות שחלין ע"י העמדה בדין, דלא אמרינן שחלין למפרע אלא היכא דגלי קרא כמו בשור תם ובשן ועין, יעו"ש, אבל היכא דליכא גלוי תורה, אין לומר ענין כזה מסברא

ולחומר הענין נלענ"ד דיש מקום לומר דעדים שלא היו ראוים להעיד בשעת מעשה הקדושין, ואח"כ נעשו ראוים להעיד, מכאן ולהבא יהי' דין הקדושין כאילו חלו כבר למפרע, היינו אף דבאמת כ"ז שלא נכשרו להעיד לא הי' שום דין מקודשת על האשה, אבל עכשיו חל הדין בכל תוקף כאילו חלו הקדושין מכבר, וענין זה יש להבין עפ"י היסוד שענין העדות בקדושין אין שום הצטרפות למעשה הקדושין, אלא כעין תנאי בחלות הדין, וכל שנוגע לסבת הקנין כבר נגמר בשלמות ע"י הכסף ושטר והביאה, ורק בנוגע לדין להתנהג כדין אשת איש, אמרה תורה שבלא ידיעת העדים ע"י ראית המעשה לא יתחדש שום דין, ולכן אם יתכשרו העדים אח"כ ויהיו ראוים להעיד בבי"ד, אז יחודש הדין מעכשיו ככל דין אשת איש למפרע, שכפי ידיעת העדים עכשיו שהם יודעים שהיא מקודשת כבר, כן הוא הדין, אם זנתה קודם תהי' עלי' עכשיו דין מיתה, וכן אם קדשה אחר יתבטלו קדושי שני למפרע, וכמו בדיני התנאים שבהתקים התנאי חל למפרע, ולכן מקדש עפ"י ע"א למ"ד חוששין לקדושין, כיון שיכולים להכחישו אין תורת עד עליו שיתחדש על ידו דין קדושין, דרק עדים שיכולים להעיד בלא הודאת בע"ד נקראו עדים לקיום הדבר, ורק אם הודו בבי"ד דבשעה זו שהודו אינם יכולים להכחישו, אז נתכשר העד להתקים על ידו דין קדושין, ואם אחד כופר והשני מודה, י"ל דגם המודה מותר בקרובותי' משום דאין דין קדושין לחצאים, ול"ד לאומרת נתקדשתי והוא כופר שהיא אסורה, דהתם הוא מדין שוויי' אנפשה חתיכה דאיסורא, ולדברי' כבר חל הדין בשלמות, מפני שהי' קדושין בפני עדים אבל הכא אם לא נתכשר העד לגמרי, מפני שאחד מכחישו, אין תורת עד עליו ולא חל עדיין דין קדושין, וכ"כ נאמר לענין שליח נעשה עד לדידן, אם קדשה בכסף, כיון שאם יהי' הכחשה לא יהי' נאמן השליח, מטעם זה עדיין לא חלין הקדושין משעת המעשה, עד שיהי' זמן שלא יהי' אפשר להכחישו, ורק אח"כ כשהודו הבע"ד חל עליו דין עד, וחל דין קדושין כאילו הי' למפרע בעדים כשרים, ול"ד למה שכתב הריטב"א שאם הי' קו"פ ביניהם בטלים הקדושין, אף שאח"כ יכולים להעיד, שההצטרפות בראי' אינה מגרעת עכשיו כלום כשבאים לבדם לפני בי"ד דהתם בנמצא קו"פ המבטל עדות אינו משום העדר עדים כשרים אלא שהפסולים מבטלים הדין שראוי לחול עפ"י הכשרים, כמו שמבטלים בדין הראוי לחול ע"י עצמם, בכה"ג סובר הריטב"א אם נצטרפו קו"פ בשעת ראי', הם מבטלים דין הקדושין, ועפיד"ז יובן לנו גם דברי הר"ן בפ' מי שאחזו שכתב הטעם דלא מהני עדי צירוף בקדושין, משום שנוגע לנפשות, משום דלולא זאת הי' מהני עדי צירוף, שיחול דין אשת איש עליו משעה שנצטרפו שתי הידיעות משני העדים. כנלענ"ד לחומר הענין

פרק ה

ובס' נתיבות המשפט סי' ל"ו כתב לחדש שם דכיון שבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן משום דבידו לגרשה, מהני לכתחילה מעשה הגירושין בלא עדים, רק בקדושין לא מהני אף אם שניהם מודים, משום דלענין קטלא לא מהני האי טעמא דבידו, ובנה יסודו עפ"י דברי הפנ"י שנטה משיטת הראשונים לומר דכל עיקר דין קדושין שצריך עדים לקיום הדבר, לא למדו חז"ל מקרא דהך גז"ש דבר דבר, דהך גז"ש נאמרה רק לענין בירור לפני בי"ד, ורק מסברא נקטו חז"ל לומר כן, דכיון דקדושין הוא שאסרה אכו"ע כהקדש, בעינן שיעשו באופן כזה שיה' מי שיברר הדבר אח"כ לפני בי"ד, ועפ"י דרך זה רוצה לפרש שיטת הרשב"א והנמ"י דסברי דלא בעינן עדים לקיום הדבר בחליצה, כיון שאם יאמרו אח"כ שנחלצה יהי' נאמנים כמו בעל שאומר גרשתי, וכל דברי הנה"מ תמוהים בעיני, דהרי יסוד זה שכ' הפנ"י הוא נגד שיטת הרשב"א כמו שכ' שם ולולא דברי הרשב"א ופירש"י הי' נ"ל לפרש כן, ואיך נעמיס שיטה בדברי הרשב"א עצמו, ומלבד זה נ"ל דגם אם נסכים כשיטת הפנ"י, מש"כ בנה"מ דיועיל בגירושין בלא עדים, משום שיהי' בירור לפני בי"ד ע"י הבעל שאומר גרשתי, זה לא יתכן כלל, דהלא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן רק מכאן ולהבא ולא למפרע, וגם כל ענין החדוש בזה למותר, דהרי הרשב"א בחי' ליבמות והנמ"י כתבו להדיא דבגט סגי בכתב בכ"י משום הכתוב וכתב ונתן בידה, וכתב הטעם משום דרק בקדושין דחב לאחריני בעינן עדים לקיום הדבר, וגירושין אינו חב לאחריני, וכל היכא דאינו חב לאחריני מהני בלא עדים, כמו בקנין ממון, מתנה, ומכר וכל כה"ג, וכ"ז שלא כשיטת התוס' דסברי דגם גירושין חשבינן כחב לאחריני משום דאסר לה אכהן, ושיטת רבינו תם דסובר דגם לר"מ בעינן עדים בשעת נתינת הגט משום קיום הדבר, ודאי סותרת דבריו, ולפלא בעיני שלא הזכיר בדבריו כל אלה, ומה שהוכיח שיטתו מדברי הרשב"א והנמ"י דסברי דאם החולץ והאשה אומרים שהי' חליצה בלא עדים מהני כמו בעל שאומר גרשתי, למש"כ דהרשב"א והנמ"י סברי דגירושין לא חשיב כחב לאחריני דל"ס כהתוס' דמה שנאסרת לכהן הוי כתב לאחריני, מכש"כ דחליצה דמה"ת אינה אסורה לכהונה ודאי דלא בעינן עדים לקיום הדבר, אם לא שנאמר דהיכא דאיכא אחים חשיב כחב לאחריני מה דנאסרת על האחים, יבואר ענין זה בפרטות בס"ד: