שערי ישר חלק ב רט

על המסירה, עכ"ל. וכל זה השקלא וטריא אינו דוקא בגו"ק משום דבר שבערוה, אלא בכל שטרי קנין לענין אשוויי שטרא, ועפי"ז כתב דגם בכתב בכ"י מהני לענין אשוויי שטרא, דהרי לר"א אין יתרון בעדים החתומים יותר מכתב בכ"י, דלר"א אי"צ עדים חתומים בשטר לענין אשוויי שטרא, אלא דע"י ע"ח יהי' ידוע המסירה שהיתה ע"י הבעל, כ"כ תהא ידועה המסירה ע"י כ"י, והנה באמת קשה לי על מה שהקשו הראשונים ז"ל רק על כתב בכ"י ולמה לא הקשו על גט החתום בעדים, דמהני לר"מ בלא עדי מסירה, וכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם גם לר"א מהני בע"ח בלא ע"מ מאיזה טעם שיהי', הלא כ"ז הוא רק לענין אשווי שטרא, אבל איך יועיל לגמר הגרושין והקדושין שצריך עדים לקיום הדבר ושיטת ר"ת הובאה בתוס' גיטין ד"ד ע"א דס"ל דגם לר"מ בעינן עדים בשעת נתינת הגט משום דבר שבערוה, אבל הראשונים הנ"ל דלא סברי כר"ת לא גלו לנו שום טעם בדבר, ובקצוה"ח סי' צ' סק"ז הביא דברי הב"ש היכא שלא ראו עדי הקדושין את עצם הנתינה רק כמעט רגע ראו את טבעת הקדושין בידה, ומקודם לרגע זו ראו את הטבעת בידו, באופן שברור לעדים שהמקדש נתן לה, דכתב הב"ש דהוי קדושין בעדים, כמו דמהני בדיני ממונות ידיעה בלא ראי', ובתומים השיג ע"ז, דבדיני ממונות דלא איברו סהדי אלא לשיקרא מהני ידיעה בלי ראי' דהרי אנן סהדי שהוא אמת, אבל בקדושין שגזיה"כ הוא שיהי' קדושין ע"י עדים, לא מהני מה שהעדים יודעים שהיא נתקדשה, אבל בלא עדים לא מהני, והקצוה"ח, השיב ע"ז מדברי הר"ן שהבאנו דכיון שע"י ע"ח ידוע לנו שהבעל מסר לה הרי זה כאילו מעידים על החתימה, רק מצא לנטות נגד שיטת הב"ש משום דהמקדש והמתקדשת לא ידעו בשעת נתינה שיודע אחר הנתינה לעדים, וה"ז דומה לעדים שראו אחורי הגדר דלא מהני משום דלא נתכונו לקדושין, יעו"ש, ומה שדחה דברי הב"ש מטעם דהמקדש והמתקדשת לא כוונו לקדושין, לענ"ד דבריו אינם מתקבלים, דבכה"ג קרוב הדבר שלא הרגישו המקדש והמתקדשת ענין זה של העדר ראיית העדים, ומה שהוכיח נגד התומים מדברי הר"ן הנ"ל, כנראה נקט דמה שכ' הר"ן דמה שידוע לנו ע"י הגט שיוציא מת"י ע"י ע"ח דהוי כע"מ, הוי גם לענין מה דבעינן עדים לקיום הדבר בגו"ק, ובאמת לא נזכר ענין זה כלל בדברי הר"ן, שכל דברי הר"ן מטין רק לענין ע"ח וע"מ דפליגי ר"מ ור"א בכל שטרי קנין, ואם נאמר להשוות מה דמהני בכה"ג לר"א להחשיב כאילו יש עדים על עצם המסירה, שיהני מה"ט ידיעה בלא ראי' שיהי' ידיעת עדים כאילו ראו עצם הקדושין ודאי לא ניתן להאמר, דהרי ע"ז אנו דנים, דהב"ש סובר דידיעה בלא ראי' מהני, והתומים סובר דלא מהני בקדושין, ולפי"ז אין מדברי הר"ן שום ראי' נגד דברי התומים, ובטעמו של דבר דמהני לר"מ ולר"א בע"ח בלא עדי מסירה בגו"ק לא נתבאר בהדיא בדברי הראשונים ז"ל

ע"כ נראה לענ"ד דמכל מה שהבאנו מוכח דבקדושין בעינן דוקא עדים לקיום הדבר, ולא סגי לן מה שנעשה הדבר באופן שיהי' אח"כ בירור לפני בי"ד, ומה"ט כתב הרשב"א ז"ל לדון דבשטר קדושין לא מהני כתב בכ"י, אף שאח"כ כשהיא מוציאתו את השטר, יהי' ידוע לנו שמסר לה והא דמהני בע"ח בלא עדי מסירה גם בקדושין, נראה לי שהטעם בזה, כיון שהעדים עכ"פ מועילים בענין זה לאשוויי שטרא, היינו שעיקר הקנין בשעת מסירה גורמת שטר החתום בעדים, לר"מ דס"ל ע"ח כרתי, קרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכן גם לשיטת הר"ן שכתב דמה דמהני גם לר"א ע"י ע"ח בלא ע"מ, הוא משום דכיון שע"י ע"ח יהי' בירור על המסירה הוי כעדי מסירה, אבל עכ"פ העדים שחתמו הועילו בזה שתועיל המסירה, והוי כאילו נעשה קיומו של דבר על ידי עדים, אבל בכתב בכתב יד שהוא בעצמו הועיל לאשוויי שטרא שיהי' ידוע אח"כ שהוא מסר לה, אין כאן עדים על כל הענין, רק ידיעה לבי"ד בשעה שבא השטר לפניהם ולא מהני בדשב"ע היכא דחב לאחריני, והר"ן שכתב דמהני גם בקדושין, הוא כשיטת הראשונים שהביא הריטב"א, דילפינן מגט משום דאיתקש הוי' ליציאה כנ"ל

והנה מה שכתב הב"ש לענין קדושין שיהני עדי ידיעה בלא ראי', והוא עפ"י שיטת המרדכי בפ' האומר, והרשב"א כתב בתשו' דלא מהני בקדושין אלא ראי' ממש, ורק בקדושי ביאה מהני עדי יחוד כעדי ביאה, ולכאו' אינו מובן במה שאני קדושין לענין קיום הדבר, מד"מ לענין בירור, דבפשטות משמע דגם הרשב"א סובר דבדיני ממונות מהני ידיעה בלא ראי', וז"ל הרמ"א שם בסי' מ"ב סעי' ד' וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא מתחת ידה, אינם קדושין עד שיראו הנתינה ממש, (תשו' רשב"א סי' תש"פ) ואין הולכים בזה אחר אומדנות והוכחות עכ"ל, ומדברי הב"ש משמע דמחלוקת זו תלוי אם עדי קדושין סגי בעדים דמהני בדיני ממונות או דבעינן עדים שמועילים בדי"נ, וכן העלה בתומים שם בסי' צ' ס"ק י"ד דסברת המרדכי דגם בדיני נפשות מהני אומדנות דמועילים בדי"נ, כמש"כ התוס' בשבועות ד' ל"ד ד"ה דאי וכו' ומסיק דיפה פסק המרדכי דהוי קדושין לכו"ע כמו בדיני נפשות, והרשב"א דחולק לא ס"ל תי' התוס' עכ"ל שם

ולענ"ד נראה בסברת הרשב"א דאף אם תהי' האומדנא ברורה דמהני בכה"ג בדי"נ מ"מ בקדושין דבעינן עדים לקיום הדבר לא מהני, דהיכא דהעדים צריכים לברר האמת, אם מעידים שראו דבר המוכיח על עצם המעשה, יש לומר דחשובים כעדים ממש לברר האמת, דסגיא לדין עדים ידיעה בלא ראי', וענין זה י"ל דגם בדיני נפשות מהני, אבל בקדושין שהמעשה עצמה אינה