שערי ישר חלק ב רז

שהמשלח אסור בקרובותי' מפני דברי השליח שהוא כמותו, שכל מה שהשליח אומר בענין השליחות הרי זה כאילו אמר המשלח, יעו"ש, ולשיטת הריב"ש לדבי ר' שילא גם בדיני ממונות לא יוכל השליח גם אחר מעשה השליחות להיות לעד, כיון שעדותו הוא ענין הנעשה על ידו והוי גם עכשיו במקום הבעלים, וכן משמע קצת רהיטת הסוגיא דפליגי בין לענין קדושין ובין לענין דיני ממונות, וברש"י בדברי רב שאומר שליח נעשה עד כתב שהוא בין לקדושין ובין לדיני ממונות, ומשמע דלבי רבי שילא גם בדיני ממונות אין שליח נעשה עד, אף שאין הדבר נוגע כלל להשליח, דאל"ה גם לרב לא מהני כמו דאיתא שם בסוגיא במסקנא, ולפי מש"כ עפ"י שיטת הריב"ש גם אח"כ עדיין חשוב כבע"ד ואינו יכול להצטרף לעדות, וכל זה הוא רק בשליח, אבל במוכר שאחר המכירה שדנים בזה שני בעלי דברים, שפיר נאמן לומר לזה מכרתי גם לדבי ר' שילא, דאף דבשעה שהי' מוכר הי' בע"ד ולא נחשב לעד, נעשה עכשיו לעד ולפי"ז אי"צ לדחוקי לומר דלבי ר' שילא אין המוכר נאמן לומר לזה מכרתי, ומתורץ הכל על נכון

אמנם עיקר ענין זה ראוי לברר, אם ענין זה מה דילפינן דבר מממון שצריך עדים לקיום הדבר, הוא גזיה"כ דוקא עדים, משום דילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר, או דסגי לן שיהי' מוכן בשעת מעשה אנשים שיכולים אח"כ להעיד בבי"ד לברר הדבר, ובפשטות הי' נראה לומר דעל הראי' עצמה לא שייך לגמרי ענין עדות, דעדות שייך רק על זה מה שרואים ענין שאח"כ יעידו לברר מה שראו, אבל לראות לחוד לבלי להגיד אח"כ אין זה ענין של עדות כלל, ולפי"ז הי' מקום לומר דגם בקדושין אי"צ שיהי' תורת עדות עליהם לקיום הדבר, אלא אם עומדים בשעת הקדושין ואח"כ יהיו כשרים לברר לפני בי"ד, כבר חלו הקדושין מיד בשעת ראי', דזוהי כונת התורה שיהי' נתקיים הדבר עכשיו עי"ז שראו אנשים שיהי' כשרים להעיד אח"כ, ונראה לענ"ד להוכיח ענין זה מדברי הריטב"א למס' קדושין בסוגיא דשליח נעשה עד וזה לשונו, מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עדי הקדושין, דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולם בטלה, ואע"ג דאמרי למיחזי אתינן, דכי אמרינן התם במס' מכות ד' ו' דאי אמרי למיחזי אתינן תתקים העדות בשאר, היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות, שאין העדות מתקימת עד שבאים לבי"ד, ושעת ראי' לא חשיבא עדות, אבל הכא בקדושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד, אלא אפי' ידעינן דהכי קושטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלי עדות, ואין לקדושין קיום בלא עדות, וגזיה"כ הוא, וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן, וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהם, עדות כולן בטלה, דומיא דבעלמא כשיש צירוף פסולי עדות כשבאים להעיד בבי"ד, שעדות כולן בטלה, וכי אמרינן למיחזי אתיתון היינו דאתו למיחזי בשעת מעשה. כך הורה רבינו. נר"ו, הלכה למעשה, אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר. עכ"ל. ומשיטה זו מוכרחים הדברים שגזיה"כ הוא שיתקימו הקדושין ע"י עדים שיש עליהם תורת עדות בשעת חלות הקדושין, דאם נימא דסגיא לן בראית אנשים שיהיו כשרים אח"כ לברר לפני בי"ד בתורת עדות, מה איכפת לן אם יש במעמד הזה גם קרובים ופסולים באותו מעמד, ועדות כולן בטלה, והם נחשבים כאנשים דעלמא, אבל מ"מ אח"כ יכולים הכשרים לבוא לפני בי"ד להעיד לברר על הקדושין, דלענין בירור מהני אם אומרים למיחזי אתינן, אלא מוכח דלשיטה זו אין הקדושין מתקימים אלא ע"י רואים שיש עליהם כל תורת עדות, היינו דראית האנשים בשעת מעשה הוא שעת עדותם, ואין לדחות ולומר דכיון שכל דין נמצא קרוב או פסול הוא גזיה"כ, אף דאיכא כשרים שהעדות יכולה להתקים על ידם, מ"מ מתבטלת העדות של הכשרים ע"י השתתפות הפסולים, כ"כ הכא אף שהקדושין יכול להתקיים ע"י הכשרים שמוכנים להעיד אח"כ בלי השתתפות הפסולים, מ"מ יבטלו הקדושין ע"י השתתפות הפסולים שאינם ראוים להעיד אח"כ, אבל זה אינו דאם נאמר דאי"צ תורת עדות בשעת ראיית הקדושין, אלא שיעשו הקדושין במעמד אנשים שיהיו כשרים אח"כ להעיד על מעשה הקדושין, א"כ ליתא גם להאי דינא של נמצא קרוב או פסול, דזה הדין נאמר בתורה רק היכא שצריך תורת עדות, ובשעת ראי' אי"צ לדין עדות, והרי בע"ד ג"כ אינו מבטל עדות, ומכש"כ היכא דאי"צ כלל שם עדות, אלא ודאי נראה ברור שיטת הריטב"א שהדברים כפשטן, שהקדושין מתקימים ע"י העדים הרואים את המעשה שמאז הם עדים ועל פיהם מתקימים הקדושין, וכל הדינים שתלוי בקיום הדבר של עדים בעלמא כמו בדיני ממונות ונפשות, שהוא בשעת הגדתם לפני בי"ד, כל דינים אלה שייכים גם בעדי קדושין בשעת ראי'

ושיטת הראשונים דסברי דכיון דעדים שנצטרפו בראי' ולא בהגדה מתקימת עדות הכשרים, דמה שרואים יחד אינו מזיק כלום, כ"כ גם בקדושין אין הצטרפות הרואים מזיק כלום, ומתקימים הקדושין ע"י הכשרים לחוד, כמש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דמכות, ג"כ אין ראי' דסברי דלא בעינן תורת עדים בשעת הקדושין לקיום הדבר, אלא דסברי דאף דקיום הדבר בקדושין הוא ע"י עדי ראי' אין הפסולים מגרעים כח הכשרים שדין זה שיהי' הפסולים מבטלים את הכשרים לא אמרה תורה רק על הגדה ולא על שעת ראי', ובקיום הדבר הבא ע"י ראית העדים ליכא האי דינא שאמרה תורה להקיש שלשה לשנים, ועיקר מחלוקותם בזה, דלהריטב"א כיון דקיום הדבר בקדושין נעשה בשעת הראי' ה"ז כקיום הדבר הנעשה בעדים בשעת הגדה, דכיון דקרינן בשעת הראי' של עדי הקדושין האי קרא דעפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר, כ"כ ראוי להיות הדין גם להקיש לענין זה שלשה לשנים, שאם נמצא בין הרואים קרוב או פסול שלא