שערי ישר חלק ב רג

ולכאורה מפורש להלכה דסתירה אוסרת כזנות בלא עדים, ולפי זה הי' מוכרח לפרש דברי הירושלמי שהוכיח מעדי קדושין דלא מהני צירוף לעדי סתירה, דהכל תלוי בנאמנות לענין בירור, דכיון דלא מהני בקדושין ע"י עדי צירוף לענין קיום הדבר, מוכח דלא מהני עדי צירוף לענין בירור, דאם הי' מועיל לענין בירור בבי"ד הי' מועיל גם לקיום הדבר לקדושין, ומדמה עדי קדושין לענין בירור בבי"ד לעדי סתירה לענין בירור, אבל כ"ז דחוק

ונראה לענ"ד דיש לומר דאפילו למה דפסק הרמב"ם דאם ראה הבעל שנסתרה אחר הקנוי דאסורה עליו, אפי"ה אם לא ראה לא חל האיסור, ובכה"ג מועילים העדים לקיום הדבר, דהנה זה ודאי דעיקר הענין מה דקיי"ל בדבר שבערוה דלא מהני בלא עדים, הוא כדי שיהי' נעשה הדבר באופן שיהי' אח"כ בירור למי שהדבר נוגע אליו, וזהו מה שאמרו בגמ' דבממון מהני קנין בלא עדים, משום שקיום הדבר אינו נוגע לאחרים וקידושין קיום הדבר נוגע לכל העולם, והנה אם יצויר ענין של דבר שבערוה, שכל מי שהי' נוגע הדבר אלי' הי' רואה בעצמו, אז לא הי' צריך לעדים שיעמדו בשעת מעשה, דמה שצריך עדים הוא רק למי שאינו יודע בעצמו, וכעין שאמרו בגמ' לא תהא שמיעה גדולה מראי' והנה בזנות של אשת איש חלות האיסור הוא על הבעל ולכהונה, ולפי"ז י"ל דאף אם נימא דסתירה דומה לקדושין דצריך עדים לקיום הדבר, ובלא עדים אינה נאסרת, הוא רק למי שאינו רואה המעשה, והיכא שהבעל לא ראה הסתירה אז לא חל עליו האיסור, ואף אם יהי' ע"א שראה הסתירה והבעל יסמוך עליו שנאמן לו כשני עדים לא תאסר עליו, אבל אם ראה הבעל סתירה אז לדידי' מהני בלא עדים כיון שרואה בעצמו, ולענין זה אינו דומה סתירה לקדושין, דקדושין אינם חלים לחצאים שאם ראה אחד קדושין שהיו בלא עדים מותרת לו, וכן להמקדש והמתקדשת לו הועילו הקדושין כלום משום דאין קדושין לחצאים, אבל האיסור של סתירה אף שנאמר שצריך עדים לקיום הדבר ולא חל האיסור בלא עדים למי שלא ראה המעשה, אבל מי שראה נאסר בלא עדים דאיסור זה חל לחצאים, ואם ראה כהן הסתירה נאסרה עליו והבעל שלא ראה היא מותרת לו אף אם יאמין אח"כ להרואה, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות, דבה' כ"ג כתב לענין זנות שאם אמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה, ובה' כ"ה לענין סתירה כתב רק אם ראה הבעל שנסתרה ושהתה כדי טומאה ה"ז אסורה עליו, ובענין זה לא כתב שאם ראה אדם שהוא סומך עליו שתהא אסורה עליו, משום דמעשה הזנות אוסרת גם בלא עדים, ואם אומר לו אח"כ שמהימן לו כתרי נאסרת עליו אבל הסתירה אוסרת רק ע"י עדים אם לא ראה בעצמו. ואף שכתבנו לעיל דגם בקדושין אם בשעת מעשה לא הי' עדים ואח"כ יתחדשו עדים, יחול הדין משעה שיהי' עדים על הדבר ומ"מ בנידון זה אם הבעל סומך על איש להאמין לו כבי תרי, לא הוי כעדים לגבי הבעל, דענין זה להאמין הוא השערה וסמיכת דעת דמהני לחוש לאיסור, אבל אין זה כעדים שיועיל לחדש איסור חדש

ועפ"י מש"כ יש לפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת הר"ן דסובר בטעמא דמילתא דלא מהני עדי צירוף לקדושין משום דנוגע לנפשות, דהירושלמי סובר דלר"י דס"ל דסתירה בפני שנים לקיום הדבר, וכל היכא דבעינן שני עדים לקיום הדבר אם נוגע הדבר גם לנפשות, לא מהני עדי צירוף ומדמה זה לקדושין דלא מהני עדי צירוף משום דשייך לנפשות, וכ"כ הסתירה שייכת לנפשות, שהסתירה מחייבת דין השקאה, שעי"ז אם זנתה יגרמו מים המאררים שתמות, ולולא הסתירה אין הזנות פועל שיועילו מים המאררים. ועי' בתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ח שכ' שאפשר לומר דענין השקאה הוי כדיני נפשות, יעו"ש והנה לפי מש"ש דבסתירה אפשר שתהני לפרטים, לפי"ז י"ל דמה שהחליט הירושלמי דאם נסתרה שחרית בע"א וערבית בע"א לדמות לקדושין דלא מהני צירוף, הוא רק לענין השקאה, אבל לענין שתאסר על בעלה שענין זה אינו נוגע לנפשות שפיר מהני עדי צירוף, ולר' אליעזר דסובר דמהני סתירה עפ"י ע"א, דלכאורה קשה קצת לומר דגם בזה פליגי, דלר"א השקאה אינו שייך לנפשות, ומנ"ל לחדש פלוגתא חדשה, אבל לפי מש"כ לעיל דרק היכא דבעינן עדים לקיום הדבר אז בעינן סוג עדים המועילים לנפשות, לפי"ז י"ל דגם ר"א מודה בהך סברא דהשקאה נוגע קצת לנפשות, אבל כיון דמדמה סתירה לטומאה, ולא בעינן עדים לקיום הדבר כעצם הזנות, משו"ה לא איכפת לן אם נוגע לנפשות, כיון שעיקר הענין הוא בירור האמת, ולא דין תורת עדות ממש, אבל לר"י דסובר דבעינן דוקא עדים והוי דבר שבערוה שנוגע גם לנפשות, ה"ז דומה לקדושין דלא מהני עדי צירוף, אח"כ מיבעיא לי' לענין קנוי אם מהני צירוף והנה עפ"י הכלל האמור בגמ' דילן דרק היכא אם הענין הנעשה נוגע לאחרים בעינן עדים לקיום הדבר, אבל אם חלות הדין הוא נוגע עכשיו רק לבעלי דברים לחוד, לא הצריכה תורה עדים לקיום הדבר, וילפינן זה מקרא דכי הוא זה דמהני בבי"ד הודאת בע"ד שנעשה קיום הדבר אצל בי"ד ע"י הבע"ד בעצמו, לפי"ז י"ל דקנוי שמתרה אותה שלא תסתר עם פלוני הוא ענין הנעשה בין שניהם לחוד שאינו נוגע לשום אדם, ומשו"ה אי"צ בזה עדים לקיום הדבר, ורק אח"כ צריך בירור לפני בי"ד לידע אמתת הדבר, ואיכא עדי צירוף על הקנוי, בזה ראוי לומר דלריב"ק דמהני בממון עדי צירוף מהני גם הכא לברר על הקנוי ונלענ"ד די"ל דהא דאמר בירושלמי מאחר שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי, הכונה בזה עפ"י מש"כ שענין זה נוגע רק להם, להמתרה והמותרה, אין קנויו קנוי הוא לשון שאלה אי קנויו קנוי, ייבא כהדא, דריב"ק סובר דמצרפים עדים, והכל מיושב על נכון, בס"ד: