שערי ישר חלק ב רב

של נפשות, ואם הי' לעיקר הענין סגי בע"א כדס"ד דגמ' ביבמות הנ"ל, לא הי' איכפת לן מה שעי"ז יותר איסור של א"א שעונשו במיתה, ורק לפי מה דמסיק הגמ' שהוא דבר שבערוה וילפינן דבר דבר מממון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר, היינו שהעדים מקיימים ומחדשים דין ע"י בי"ד להתיר את איסור אשת איש, שבזה כלול בטול ופטור מעונש מיתה, ע"ז אמרינן דעדים אלה צריכים להיות מסוג עדות המועילים גם לדיני נפשות, אבל אם הי' ענין זה כאיסורים דלא צריך בזה קיום הדבר לפני בי"ד וצריך רק בירור האמת, וכיון שלענין זה האמינה תורה ע"א, לא איכפת לן מה שמתירים איסור שיש עליו עונש מלקות או מיתה, אבל אם בעינן עדים לקיום הדבר לפני בי"ד והבי"ד מחדשים דין היתר אשת איש, שכרוך בזה פטור של מיתה, שהבי"ד מתירים להאשה להנשא בכה"ג אמרינן דדמיא לנפשות, ומ"מ גם בענין זה מחלק הרשב"א ז"ל דין גרושין מקדושין, דלענין בירור הדבר בבי"ד לענין קדושין שבי"ד עושים דין לאסור על האשה, היינו שלא תנשא ולא תעבור על איסור, אמרינן השתא לאו בנפשות קא מסהדי, ורק אם יעבור ויעשה היפוך הוראת בי"ד יבוא לדיני נפשות, אבל בגירושין שבי"ד מתירים להנשא והיא עושה עפ"י בי"ד ומיפטרה מעונש מיתה הוי כנפשות, שהעדים צריכים להיות מסוג עדים של נפשות, שהם מקיימי הדבר, גם מה שכרוך בזה ענין של נפשות, אבל כ"ז הוא רק אם בעיקר הדבר צריך עדים המקיימים, אבל אם הי' סגי לן בע"א שהוא רק בירור האמת ולא בעינן דין עדים ממש, לא איכפת לן כלל מה שיש בזה ענין נגיעה להיתר נפשות. אח"ז ראיתי בתשו' נוב"י מ"ק סי' ע"ב בסתירת היתר הג' שכ' להוכיח להיפוך דרק לענין קדושין סברי הר"ן והרשב"א דלא מהני עדי צירוף, כיון שנוגע לנפשות, שאם נאמין שנתקדשה שוב הבא עלי' מעתה במיתה, אבל בגירושין שהוא היתר אינו שייך לנפשות, ודבריו תמוהים מאד, דהרי התוס' והרא"ש כתבו להדיא דעדי גיטין הוי כעדים לנפשות, והרי הרשב"א עצמו כתב להיפוך הבאנו לעיל דבריו ומה שכתב להוכיח מדברי הירושלמי אינו מוכרח, דזה לשון הירושלמי פ"ק דסוטה ה"א נסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים ייבא כהדא, נתיחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד אינה צריכה הימנו גט שני, באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר' לעזר בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה יחוד, קנא לה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים מאחד שהוא איש והיא אשה אין קנויו קנוי ייבא כהדא אין מקבלים עדים אא"כ ראו שניהם כאחת, ר' יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו בזה אחר זה עכ"ל. ומשמעות הירושלמי מתפרשת שכל השקלא וטריא בזה הוא לענין קיום הדבר, כמו בנתיחדה לענין הצרכת גט, ולפי"ז צריך לומר דבסתירה אחר קנוי דלר' יהושע צריך שני עדים על הסתירה סובר הירושלמי דבלא עדים אינה נאסרת, וכן משמע דלענין סתירה פשיט לי' דאף דלריב"ק דס"ל דמהני בממון עדי צירוף, לא מהני הצטרפות עדים לענין סתירה כמו דלא מהני לענין יחוד לחוש לקידושין, ורק לענין קנוי מספקא לי', ולפי הגירסא שלפנינו מסיק דלריב"ק מהני עדי צירוף, ולגירסת הב"י בח"מ סי' ל' דגריס או ייבא כהדא אסיק הירושלמי דין זה בספק, ומפרש הב"י דאו ייבא כהדא קאי על כל הענין דגם לענין סתירה מספקא לי', ורק בקדושין עכ"פ תניא בתוספתא דלא מהני עדי צירוף, ומפרש הב"י דזהו יסוד הספק דאפשר דבקדושין הוי הטעם דלא כוונו לקדושין, יעו"ש, דכל זה כתב שלא כדברי הר"ן וסובר דהמרדכי שכ' דלענין עדי כיעור מהני עדי צירוף הוא חולק על הר"ן, ועפ"י מש"כ לעיל דדברי הר"ן אמורים רק לענין קיום הדבר, ולענין בירור אצל בי"ד אפשר דסובר כהרשב"א דמהני עדות שמועילים לענין ממון, עלינו לפרש עפ"י שיטת הר"ן דכל האמור בדברי הירושלמי הוא ג"כ לענין קיום הדבר כמו בנתיחדה לענין קדושין

והנה לכאורה הוא קשה לומר דבלא עדים לא תאסר אם נסתרה אחר קנוי, ומה חלוק זנות מן סתירה, דהלא לכו"ע אם זנתה בלא עדים נאסרת, ונראה לענ"ד לומר בזה על פי מה שכתב בתוספת קדושין ד' ס"ו לחלק בין קדושין לזנות, וז"ל תימה והא אמרת המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים, וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה, אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים ובין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת. עכ"ל, ודבריהם סתומים קצת, ופשטות דבריהם מורים שבדבר שתלוי במחשבת העושה, אם חשב וכוון לכך או לכך, בכה"ג אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר אבל במעשה שאינה תלוי' במחשבה אי"צ עדים, ולפי"ז בענין סתירה שעשתה תורה ספק כודאי משום רגלים לדבר מחמת שנסתרה אחר קנוי, יש לדמות קצת לקדושין ולא לזנות, כיון דעצם הסתירה לחוד אינה אוסרת, אלא מחמת שהיא הולכת ברצון להסתר שזה מוכיח על התרצות לזנות, ובזה אמרה תורה לחדש איסור חדש, היינו שגם אם קמי שמיא גליא שלא זנתה, היא נאסרת מחמת הסתירה, בזה י"ל שהעדים מועילים בזה לקיום הדבר לחלות האיסור כמו בקדושין

אח"ז הראה לי חכם אחד דברי הגרע"א ז"ל בתוס' רע"א במס' סוטה פ"ק אות א' עמ"ש הרע"ב בדברי ר' אליעזר שאומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה עפ"י ע"א או עפ"י עצמו בזה"ל, אפי' אין עדים שנסתרה אלא ע"א או הוא עצמו אומר ראיתי' שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרת בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק, כתב ע"ז הגרע"א ז"ל וז"ל, וכן לשון רש"י ז"ל, ומשמע לכאורה דלר"י אינה נאסרת עפ"י ע"א או עפ"י עצמו, אבל ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ופ"א מה' סוטה כתב דעפ"י עצמו אסורה עליו ואינה שותה, וכמש"כ התוי"ט ד"ה רי"א, עכ"ל, וכן פסק הטוש"ע סי' קע"ח סעי' ח',