שערי ישר חלק ב כ

סבת חלות הקדושה הוא דין הממון שנתנה תורה לשבט הכהנים וכן מוכח מדברי הרשב"א שהובא בשטמ"ק ב"ק ד' ס"ז מש"כ שם בשם הרשב"א, יעו"ש ד"ה מעיקרא חולין:

וכן נראה לי' ראי' ברורה מהא דאמרינן בנדרים ד' פ"ה לענין גונב טבלו של חבירו דפליגי תנאי אי משלם דמי טבלו או דמי חולין שבו, דמוקי הש"ס דפליגי במתנות כהונה שלא הורמו אי כהורמו דמיין או לא, דפריך הש"ס דאי טובת הנאה אינו ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו, יעו"ש בפי' הר"ן כי לא הורמו מאי הוי דהא פתיכי בי' תרומה ומעשר שאין לו בהם כלום, ולכאורה קשה כיון דלאו כמי שהורמו דמיין אכתי אין לכהנים שום זכות ממון בזה והוו נכסי הבעלים ולמה לא ישלם כפל כפי דמי טבלו, ולומר דאף אם הם עכשי' של הבעלים כשאר נכסי מ"מ אינו משלם, מחמת דאינם שווים יותר מדמי חולין, משום דלאחר הרמה יתחייב ליתנם לכהן, זה אינו דלענין זה סגי מה ששוה דמי טובת הנאה, דמה דאמרינן טובת הנאה אינו ממון הוא רק דממון זה שנותנים לו בעד טובת הנאה אינו זכות בגוף המתנות, ואין לבעלים כלום בהם והוי רק כגזבר בנכסי הקדש וכאפוטרופוס בנכסי יתומים ולמ"ד ט"ה ממון יש לו זכות בגוף המתנות על ענין זה אבל עכ"פ הוא ענין שנותנים ממון עבורו, ולפי"ז אם נאמר דקודם הרמה הוא של הבעלים לגמרי וגם חלק התרומה שעומד לכך שינתן לכהן הוא שלו והוא שוה דמים, למה לא ישלם מה ששוה עכשיו כל הטבל, ואף שיש מקום קצת לומר לדמות ענין זה לזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דפטור דאמרינן מנא תבירא תבר, שבארנו ענין זה במק"א שהכונה בזה רק לומר דחשבינן כאילו אין בכלי עכשיו כח עמידה רק עד זמן נפילתו לארץ, היינו שאינו כאילו כבר נשבר לגמרי, דאל"כ קשה למה בזורק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף חייב מיתה לריב"ב כמ"ש בב"ק ד' כ"ז ע"א, ולפימש"כ ניחא דלענין חיוב מיתה אין חילוק בין אדם שראוי לחיות שנה או שנתים או שעה אחת, אם רק אינו טריפה חייבים על הריגתו, אבל לענין נזקין שמשלם בעד חסרון ערך ההשתמשות שהי' בהחפץ אם נחשבת הכלי כאילו אין בה כח השמוש רק לשעה אינו חייב רק בעד ערך שמוש זה, וממילא בזרק כלי פטור לגמרי, ולמ"ד בתר בסוף אזלינן הוא להיפוך, אף דאינה שוה כלום מחמת דסופה להשבר, לא איכפת לן מה שהלוקחים מגרעים הדמים מחמת פחד העתיד, כיון דמ"מ עכשיו הכלי בשלמותה היא בלי שום גרעון, ובזה ישבתי שיטת רש"י ז"ל מכל הקושיות שהקשה הרמב"ן ז"ל ואכמ"ל. ועפי"ז יש מקום לומר דבטבל ג"כ כעין זה כיון שעומד לכך שיפרישו ממנו התרומה ולאחר הרמה יסולק מהבעלים כל זכות מהתרומה בגוף התבואה, הרי זה כאילו אין לבעלים כח וזכות רק עד זמן הרמה כמו בכלי הנופלת מראש הגג, והגונב אי"צ לשלם רק כפי ערך ההשתמשות של זמן זה וזמן זה אינו שוה כלום, אבל בפשטות הש"ס אי אפשר לפרש כן, דא"כ למה פריך הש"ס בפשיטות דאי ט"ה אינו ממון מה לי הורמו או לא כיון דתלוי בחקירת הש"ס בזרק כלי מראש הגג דאמרינן בב"ק פ"ב דלרבא מיבעיא לי' אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן, רק לרבה פשיטא לי', ועוד נלענ"ד דבכה"ג הי' ראוי לשלם כפי מה ששוה למכור ולצרף גם מה שהלוקח מעדיף בדמים לפ"ע הטובת הנאה, דלא גרע זה מבורר צרור מגרנו של חבירו דחייב לשלם כמש"כ בב"ב ד' צ"ד ע"א, וכתבו בתוס' ובנמ"י שם דחייב כמזיק ממש, משום שהבעלים מוכרים העפרוריות עם החטים יחד, אף שהאחרון שיקנה לאכילה אי"צ להעפרוריות כלל, אבל דלענין מכירה מעדיף הלוקח בעד העפרוריות הרי זה כעפרות זהב כמש"כ הנמ"י שם, מכש"כ הכא דגם האחרון מתהנה מהתרומה את ערך הדמים של ט"ה, ודאי הדין נותן שישלם גם בעד חלק התרומה:

אבל האמת נלענ"ד דמה דפריך הש"ס מה לי הורמו או לא, הוא משום דלענין זכות וחלק שזכתה תורה לשבט הכהנים והלוים בתרומות ומעשרות אינו תלוי בהרמה, שחלק זה הם זוכים גם קודם הרמה, ורק כהן פרטי אינו יכול לזכות לעצמו שיהי' כנכסיו רק משעת הרמה ואילך למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין, ולמ"ד כמי שהורמו דמיין יכול הכהן לזכות בזה גם קודם הרמה, ובאמת בקידושין ד' נ"ח ע"ב מוקי הש"ס אוקימתא זו באופן אחר דמיירי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין קא מיפלגי, ולא פריך ע"ז מידי, והוא כדברינו דבקידושין מתרץ הש"ס לענין ישראל שנפלו לו טבלים, אי מצי זכי בהו חלק הכהנים קודם הרמה, שפיר משני, אבל בסוגית הש"ס דנדרים דלא מוקי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, אלא דמיירי בישראל גמור, ורצה לתרץ דקודם הרמה הוי כל התבואה של הישראל דלא זכה בהם השבט כלום, ע"ז פריך דלא כן הוא, דהשבט כבר זכה בהם, ועי' בפי' הרא"ש שם שהקשה על סוגית הש"ס דנדרים מסוגית הש"ס בקדושין, ולפימש"כ לק"מ, ומה דלא מוקי הש"ס בנדרים כאוקימתא דמוקים בקידושין העירו בזה בתוס' שם בנדרים יעו"ש. עכ"פ מוכח מסוגיות אלו ומדברי הראשונים ז"ל התוס' והרא"ש, דבישראל גמור אין חילוק לענין זכות השבט בין קודם הרמה בין לאחר הרמה:

וכן נראה מוכח ענין זה מהא דכתבו התוס' בסוכה ד' ל"ה ע"א ד"ה אתיא, דהא דאין יוצאים באתרוג של טבל ודאי לב"ש ולב"ה, הוא משום דהוי כאתרוג של שותפין דיש לכהן וללוי חלק בו יעו"ש. ולא אמרו דסברי ב"ש וב"ה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, ומוכח מזה דזכות שבט הכהנים הוא קודם הרמה, ואדרבה זכות זה הוא המחיב להרים, וזהו ענין התרומה שמברר את החלק שיש בזה לשבט הכהנים, ודבר זה הוא הגורם להאיסור של טבל דמחמת זה הוא טבל מחמת דפתיכי בי' חלק