שערי ישר חלק ב קצח

דלענין שבועה חשבה תורה ע"א כשנים, דבפשטות ראוי לומר דלענין שבועה סגי בע"א, ועוד דלפי"ד הי' צריך להיות דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א, הוא ג"כ כשנים, ורש"י ז"ל כתב להדיא דמ"ד זה סובר משום דע"א מהני לשבועה, כ"כ מהני לענין חוששין לקדושין, ולפי שיטתו קשה למה אמרינן בגמ' דאף למ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא הוי גם ספק לכן נלענ"ד שדברי השטמ"ק מסתברים עפ"י סוגית הש"ס דקדושין, דכמו דלמ"ד חוששין לקדושין ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, כ"כ בע"א המחייב שבועה אם מכחישו ע"א הוי ע"א בהכחשה ובטל כל העדות כמאן דליתא, והטעם בזה הוא משום שדין זה של חיוב שבועה הוא תולדה של חצי עדות, ובעיקר הדבר אין שום הבדל בין עד המעיד במטלטלים לבין עד המעיד בקרקע, ורק בתולדת הדין איכא הבדל, דבמטלטלים איכא פועל יוצא ע"י עדות ע"א שמחויב הבע"ד שבועה, ובקרקע כ"ז שלא יצורף לעדותו עוד אחד ליכא בפועל שום דין, ולפי"ז במעיד ע"א על ראובן שהוא חייב ממון ועד מכחישו, אין שום יתרון לעד הראשון נגד השני, דכמו דהראשון הוא חצי קיום לממון כ"כ השני הוא רק חצי קיום לממון, והוי ע"א בהכחשה וממילא ליכא דין שבועה

אמנם בעיקר הענין מה דחלוק עדות ע"א לעדות שנים, דבתרי כתי עדים שמכחישים זא"ז לא אמרינן סליק עדותן כמאן דליתא אלא דהוי ספק, ובעדות של ע"א אם אחד מכחישו אמרינן סליק עדותן, צריך ביאור, דלפי מש"כ בש"ש דרק היכא שהעד הראשון אי"צ להגיד לפני בי"ד אז אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הי' אפשר לומר דזהו היסוד בענין זה, דהיכא שענין העדות הוא לברר האמת ולא משום גזיה"כ עפ"י שנים עדים יקום דבר, אז כיון דאיכא דמכחיש לי' וליכא בירור, בטל ענין של העדות, אבל היכא שהוא משום גזיה"כ של דין עדות, דאפי' משה ואהרן פסולים, וע"י העדים נעשה קיום הדבר אצל בי"ד, והוא בגדר סבה לחייב או לפטור, אז אם איכא אחר דמכחיש לי' מתהוה דין ספק, דלא ידעינן מי הם העדים המעידים האמת, אבל לפי מש"כ דגם בעד כשר דינו דוקא בהגדה בפני בי"ד ככל תורת עדים בממון ובדבר שבערוה, ג"כ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא צריך טעם לזה מ"ש עדות של ע"א משנים, ובאמת מלבד מה שהקשינו לעיל על דברי הש"ש, אין דבריו מספיקים בזה, דהלא במס' עירובין ד' ל"ה אמרינן דתרי ותרי בשאר איסורין הוי פסיקא דאורייתא, דאמרינן שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה, ופירש"י ותוס' דר"מ סובר דכיון דאיכא כת דמפקע לי' מחזקי' בספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה עכ"ל והתם הלא לא בעינן הגדה לפני בי"ד באיסורין, אף היכא דבעינן שני עדים כשרים לשיטת הסוברים דבאיתחזק איסורא ע"א אינו נאמן, לא בעינן דיני הגדה בבי"ד כמו שנבאר לעיל בשע"ו, ומ"מ אמרינן דתו"ת הוי ספיקא

והנה מלבד כל זה קשה על עיקר הכלל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, מהא דתנן במס' כריתות פ"ג מ"א ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי, וקושיא זו כתובה בש"ך יוד סי' קכ"ז ס"ק י"ד, וכן הוכיח מזה בס' מח"א ובתוס' רע"א ז"ל למשניות במס' כריתות, וכן הוכיח מפ"ה מ"ט דמס' טהרות בע"א אומר נטמא וע"א אומר לא נטמא דברה"ר טהור וברה"י טמא יעו"ש. ולכן הי' נראה לי לומר היפוך מדברי הש"ש דהא דאמרינן במס' קדושין דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, הוא דוקא בע"א בקידושין שנלמד מע"א בממון, דהתם אין דין נאמנות לע"א רק כח חצי לענין הצטרפות עם עד שני, אלא לענין זה מהני עדות ע"א, דהיכא דשייכא שבועה חייבה תורה לנתבע להכחיש את העד ע"י שבועה, והיכא דלא שייך שבועה כגון בקדושין סגיא בהכחשה גרידא כמו שפירש"י שם, וכן סגיא בהכחשת עד אחר, כמו שהגיה הב"ח שם בפירש"י, היינו דכל דין בפועל הראוי להיות עפ"י ע"א הוא רק כ"ז שלא נכחש העד, אבל אם נכחש ע"י הבע"ד או ע"י עד אחר, דברי העד הראשון אינם מועילים כלום לשום דין בפועל עד שיצטרף עמו עד שני, וכ"ז הוא רק בממון ובדבר שבערוה, אבל באיסורים שנאמן ע"א נאמנות גמורה להחזיק איסור ולקבוע האיסור עד שאח"כ לוקין את העובר עלי' מאיזה טעם יתבטל עדותו ע"י הכחשת עד אחר, ומה הבדל בזה בין כת אחת המכחישים זא"ז לבין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז, וכיון דלא מצינו בגמ' האי כללא דע"א בהכחשה הוי כמאן דליתא רק בקדושין למ"ד חוששין לקידושין, ובאיסורים מצינו משניות מפורשות דמשמע בפשטות דע"א בהכחשה הוי ספק כמו שתי כתי עדים, ראוי לומר דבאיסורים לא אמרינן האי כללא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, אלא דהוי ספק כמו בתו"ת, ויש להקשות לפי"ז למה מוקמי רבה ורב יוסף התם בעירוב דוקא בתרי כתי עדים ולא מוקי באחד אומר מבעוד יום נטמאה ואחד אומר משחשיכה, ואפשר לומר דרק בתו"ת אמרינן דשאני ספק זה מכל ספק דעלמא, דבכל ספק מוקמינן אחזקה דמעיקרא וספק הבא ע"י עדים איכא למ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולכו"ע הוי ספיקא דרבנן, דאי אפשר לפסוק דין ודאי נגד עדים מדרבנן או גם מה"ת, אבל בהכחשת ע"א נגד ע"א לכו"ע הוי ספק זה כשאר ספיקות, ולשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק היתירא או איסורא, יש מקום לומר בטעמא דמילתא דשאני לענין זה הכחשת עד נגד עד מהכחשת תרי כתי עדים, דאף אם נחליט דע"א נאמן היכא שהדבר בספק ואף שאם לא הי' מעיד הי' ראוי להיות להעמיד על חזקה הראשונה, אבל כיון שכל תורת הדין להעמיד על חזקה ראשונה הוא רק אם הדין בספק ומכיון שהעד מברר את הספק ממילא אין מקום להעמיד על חזקה ראשונה כמו שנתבאר ענין זה