שערי ישר חלק ב קצז

באיסורים משמע לכאורה דגם פסול מהימן, אבל לענ"ד נראה דלא יתכן לומר דסובר הרא"ה ז"ל דמקדש בפני עד קרוב או פסול שיועילו הקדושין למ"ד חוששים, חדא דאם פליג על פי' רש"י הי' מביא שיטתו וטעמו ונמוקו מה שמצא לחלוק על פי' רש"י ז"ל, ועוד קשה מאד לומר כן דהלא מפורש בגמ' שם דבלא עדים כלל ליכא למ"ד שיהני הקדושין, ואם נאמר דלמ"ד חוששין לקדושין ענין זה של קדושין הוא כשאר איסורים, למה לא יהני אם מקדש בלי עדים כלל דענין זה להצריך עדים לקיום הדבר הוא דבר חדוש שילפינן מקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר וילפינן דבר דבר מממון, ואם נאמר דקדושין לא ילפינן מממון למ"ד חוששין לקדושין למה לא יהני בלא עדים, ואם נאמר דסובר דמסברא נקטינן כן כיון דאסר לה אכו"ע בעינן שיעשה בפני עד שיעיד על הדבר, וכמו שנקטו כן כמה אחרונים: כמו שיובא לקמן שיטתם, הלא סגי לזה מה שהמקדש והמתקדשת יכולים להעיד, דכ"מ שעד פסול כשר להעיד גם הבע"ד כשר, ועוד עדיפא סהדותייהו מעד דעלמא בעדות של איסורים, וגם זה דוחק לומר דגם הרא"ה ז"ל סובר דלקיום הדבר בעינן דוקא עד כשר, ורק לברר אח"כ לפני בי"ד סגיא בעד פסול כשאר איסורים, דכבר בארנו דהא בהא תליא דמי שראוי להעיד אח"כ לפני בי"ד הוא העד המקיים הדבר, ואם נאמן אח"כ גם קרוב ופסול הי' ראוי שיהני עד כזה גם לקיום הדבר, לכן נלענ"ד שדברי הרא"ה ז"ל נוטים לענין אחר, והוא לענין מה ששקיל וטרי לענין הכחשה שאם בא אח"כ עד אחר ומכחישו לעד הראשון, אי אמרינן נגבי עד הראשון שהעיד על הקדושין שיתחשב כתרי כענין שאמרו בגמ' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, על ענין זה כתב דכלל זה לא נאמר רק היכא שהי' ראוי מן הדין להצריך שנים ונתנה תורה לע"א כח שנים התם אמרינן שדינו כשנים ולא מהני הכחשת ע"א, אבל אם סגיא לענין עדותו עדות של אחד אין דינו רק כע"א, ולכן אם מכחישו אח"כ ע"א חשוב ע"א בהכחשה. וכמו שכ' הריטב"א ביבמות ד' פ"ח הביאו הנמ"י וז"ל נראים הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינהו לזה כשנים, אבל באיסורי' דעלמ' דסגי בחד כיון של' האמינהו אלא כחד, כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל. ולפי"ז כ"כ הכא למ"ד דחוששין לקדושין עפ"י ע"א לא שייך לומר שיתחשב כשנים, דלפי"מ שבארנו בטעמא דמילתא דסובר מ"ד דחוששין לקדושין, הוא דע"א פועל לפי כחו חצי קיום, והרי זה דומה כע"א באיסורין שלא האמינהו רק כחד, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כחד לגבי חד, אבל בעיקר הדבר גם הרא"ה ז"ל סובר דרק בעד כשר דחזי לאיצטרופי עם עד שני להיות כשנים מהני ע"א לחוש לקדושין, אבל בע"א קרוב או פסול לכו"ע לא חיישינן לקדושין בין לקיום הדבר ובין לבירור אח"כ לפני בי"ד. כנלענ"ד בענין זה

ובס' ש"ש ש"ו פכ"א כתב לענין חד לגבי חד כלל חדש וז"ל, ודע שראיתי בשטמ"ק ריש ב"מ בענין עד מסייע פוטר משבועה ובמה שהוכיחו דא"כ כי מייתי להעדאת עדים מק"ו מעד אחד ליפרוך מה לע"א שכן אינו בהכחשה כיוצא בו, אע"כ דעד המסייע פוטר, וכתב שם דאפי' למ"ד אין עד המסייע פוטר מ"מ מכחיש הוא הראשון וכו' ע"ש אמנם לענ"ד נראה דהא דאמרי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא, היינו דוקא באיסורים שהאמינה תורה אפי' לאשה וקרוב, ומשו"ה כל שהוא מוכחש, הו"ל ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא, אבל ע"א הקם לשבועה דבעינן שיגיד בפני בי"ד והוא שיהי' כשר, זה אינו בתורת הכחשה כלל, ותדע דהא בכ"מ ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפי' בע"ד מכחישו, ואילו בע"א לשבועה דבע"ד מכחישו ואפי"ה ע"א נאמן לשבועה, ומשו"ה נמי אין ע"א אפי' כשר נאמן להכחישו, אי לאו עד מסייע פוטר משבועה, ומשום דע"א לשבועה כשנים לממון, ומשו"ה אפי' באו בבת אחת אי נימא דע"א קם לשבועה לחיוב ולא לפטור א"כ אפי' בבת אחת הוי לי' השני כמו קרוב ואשה דאין בדבריהם כלום לעד שהאמינה תורה וזה נראה לענ"ד ברור עכ"ל. עוד מסיק שם בסוף הפרק לענין עד המסייע שפוטר וע"א מכחישו כתב וז"ל ויתיישב בזה מה שהקשה אחי הרב וכו' בדברי תה"ד סי' של"ד שכ' דעד המסייע פוטר משבועה אפי' משבועת מודה במקצת ושבועת שומרים וע"א מכחישו, והקשה אחי הנ"ל דהא קיי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, וא"כ אין עד המסייע פוטרו כל שיש אחד המכחישו, דנהי דיהבי' תורה לע"א נאמנות לפטור משבועה, היינו דוקא היכא דאין אחר מכחישו, כמו בכ"מ דע"א נאמן ואם אחר מכחישו אין בעדותו כלום, והובא דברי' בס' קצוה"ח סי' פ"ז סק"ח ע"ש, ולפי מש"כ דלא אמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא במקום דאפי' קרוב ופסול ובע"ד ונוגע יכולים להכחישו, אבל ע"א דקם לשבועה כשנים לממון ליתא כלל בהכחשה אלא דע"א המכחישו הו"ל נמי עד והו"ל עד נגד עד, וס"ל לתה"ד דכה"ג לא אמרינן סלק עדותן כמאן דליתא, אלא כמאן דאיתנהו דמי ופוטר מספיקא עכ"ל. ונראה קוטב דבריו דע"א בהכחשה לאו כלום הוא דוקא היכא שנאמן מדין ע"א כמו באיסורים, וחשוב ג"כ ע"א המועיל להתיר אז בטלה עדותן כמאן דליתא, אבל אם עד המעיד לחייב שבועה הוא כשנים והשני בא לפטור הוא ע"א וע"א אינו יכול להכחיש שנים, ואם עד המסייע פוטר אז גם השני כשנים והוו שנים כנגד שנים, ואז הוי כתרי ותרי דהוי ספק. זה תורף דבריו

ולפי שיטת הש"ש צריך לומר דלמ"ד מקדש בע"א חוששין לקדושיו אינו כשבועה וחשוב רק כע"א, ומשו"ה אם מכחישו ע"א הוי כמאן דליתא, והא דמהני גם הכחשת בע"ד, הוא דלענין זה אינו כדבר שבערוה, ונאמן ע"א כמש"כ בתשו' מיימוני. וכל דבריו אינם מוכרחים, דמנין לנו לומר