שערי ישר חלק ב קצה

לדיני ממונות לגמרי הי' ראוי לומר דלא מהני כלל קדושין בפני ע"א, כיון דשם ליכא בפועל שום דין אחר היכא דלא שייכא שבועה, ולפי מש"כ זהו טעמא דמ"ד דאין חוששין לקדושין ולמ"ד חוששין לקידושין סובר דרק לענין זה שוה דבר שבערוה לממון דבעינן שני עדים לקיום הדבר כמו בממון, וכן לענין זה דחצי קיום נעשה עפ"י עד אחד וחצי עפ"י עד השני, וכן אח"כ כשנוגע לענין הבירור, אבל מה שבממון ליכא שום דין בפועל היכא דלא שייכא שבועה לענין זה לא מדמינן לממון, וכמש"כ לעיל בפ' הקדום, דסובר מ"ד זה שלא הקישה תורה דשב"ע לדיני ממונות לגמרי, ולפי"ז קשה למה מהני בענין זה הכחשת בע"ד, וכ"כ צריך ביאור בדין ע"א בממון אם איכא ע"א דמכחיש לי' אם בטלה עדותו לגמרי, או דומה לשני כתי עדים המכחישים זא"ז דקיי"ל דהוי ספק, ואיכא מ"ד דהוי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה, ולמ"ד דסובר שהוא מדרבנן הוא משום דמוקמינן אחזקה והכא פריך בגמ' ע"א בהכחשה מי מהימן, דמשמע דלא מהימן כלל

והנה לענין הכחשת בע"ד אפשר לומר דלענין זה ילפינן מממון, שהתורה נתנה כח לבע"ד להכחיש את העד, דמה שאמרה תורה שישבע, הוא שיכחיש את העד, ולא משום בירור ונאמנות לחוד, דהרי בנסכא דר' אבא שהעד מעיד שחטף ובע"ד אומר אין חטפי ודידי חטפי, הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, כמבואר בגמ' פ' ח"ה, ולא מהני אם ישבע שדידי' חטף, ואם הי' ענין השבועה רק לברר שאינו חייב כלום, הי' נאמן בשבועה שדידי' חטף, אלא שלא נפטר רק אם יכחיש את העד ע"י שבועתו, ומשו"ה לא מהני מה שישבע ששלו חטף, כיון דלא הוכחש עדותו של העד, עדיין מחויב שבועה הוא ואינו נפטר עד שיכחישנו בשבועה או ישלם, ובקדושין דילפינן לענין זה מממון, דחצי קיום נעשה ע"י ע"א בין בשעת חלות הקדושין ובין בשעת הגדתו לפני בי"ד, כ"כ יש להשוות לממון, כמו התם מתבטל כל כח הדין של העד ע"י הכחשה דשייכא התם, היינו הכחשה ע"י שבועה, כן הכא לענין קדושין לא מהני חצי קיום הנעשה ע"י ע"א לפני בי"ד רק כשמודים, אבל אם מכחישים ע"י הכחשה דשייך בדשב"ע מתבטל כח עדותו לפני בי"ד, וכן מוכח מדברי הב"ש באהע"ז סי' מ"ב ס"ק ו' שמדמה ענין זה לממון ממש, כמו שיבואר דבריו דז"ל, אם אחד מכחיש והשני מודה לדברי העד מחלק הב"ח וכתב אם אחד מכחיש ואומר שלא הי' קדושין כלל, אז זה שאמר כדברי העד שהי' קדושין צריך לחוש, אבל אם אחד מכחיש ואמר שהי' קדושין אלא שכונתו הי' לשחוק, אז אף השני אי"צ לחוש, אע"ג דאיתא בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים, אבל נגד ע"א נאמן במיגו שהי' יכול להכחישו, ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו, כמש"כ בתוס' פ' ח"ה בשם ריב"א ובח"ה סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו, ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בשעת הקידושין אמר בפירוש להשטות ולא לשם קדושין עכ"ל

ובס' בית מאיר בסי' זה תמה על הב"ש מה ענין זה לנסכא דר' אבא דשם הוי הטעם שע"א לשבועה הוי כשנים לממון וכל שאינו יכול לישבע כדינו, המיגו לא מהני, והכא שאין מקום לשבועה, כמש"כ רש"י והת"ה בפסקיו ביאר דאפי' שבועת היסת לא שייך בזה, א"כ הכא שפיר שייך מיגו, עיי"ש שהאריך הרבה בזה לדחות דברי הב"ש ולפי מה שכתב דברי הבית שמואל נכונים ומסתברים לפי שיטתו שפי' דברי הב"ח משום מיגו, היינו דמצד עצמה טענתה שכוונה לשחוק לא מהני, דאף דנאמר דלא הוי דברים שבלב, כמו שכ' הנוב"י והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה סי' הנ"ל דשאני קדושין בפני שני עדים דאין בידה להכחיש את העדים, לכן אם חשבה לשחוק הוי כדברים שבלב, אבל בקידושין בפני ע"א שיש בכחה להכחיש אותו לא הוי דברים שבלב, ולדעתי צריך להוסיף בזה דל"ד לקנינים הנעשים שלא בפני עדים, דאם חשב לשחוק הוי דברים שבלב, משום דאם יכחישנו יהי' שבועת היסת, אבל בכ"ז לענין נאמנות אינה נאמנת לומר שכוונה לשחוק, דכיון דע"א נאמן לחוש לקדושין מה"ת למ"ד דס"ל דחוששין לקדושין, מאיזה טעם תהי' נאמנת ע"ז הלא דבר שבערוה הוא, כמו שהחליט בס' בית מאיר שם, ולכן פי' הב"ש בטעמו של הב"ח שנאמנת משום מיגו, וע"ז הקשה הב"ש בטוב טעם, כיון דבע"כ עלינו לומר דרק במכחשת את העד נאמנת כמו שהאמינה תורה בממון אם מכחיש את העד ע"י שבועה, והכא דליכא שבועה סגיא בהכחשה גרידא, נמצא דכל כחה לבטל עדות העד הוא רק בהכחשה ולא בטענה אחרת, והרי זה דומה ממש לדין נסכא דר"א, דמש"כ בס' ב"מ דשם הוי כשנים, זה אינו דהרי גם אם היו שנים מעידים שחטף הי' מהני אם היה ביד החוטף לברר ששלו חטף ע"י מיגו הי' מהימן, ובע"כ עלינו לומר דבכה"ג המיגו לא מהני, כיון שכל עיקר כחו בטענה ראשונה ע"י החלשת כח העד ע"י הכחשה, ובטענה השני' שכח העד נשאר בתקפו, משו"ה לא מהני האי מיגו, כ"כ הכא שאין בכחה רק להכחיש העד ולבטלו עי"ז, וכשטוענת טענת השטאה, אינה מכחשת את העד, ובלי הכחשת העד אענה נאמנת בשום טענה, ודברי הב"ש נכונים ומסתברים, דלא כמש"כ להחליט בס' ב"מ והח"ס הובא דבריהם בפתחי תשובה

אמנם במה שכתב בס' בית מאיר דטענת האשה אי אפשר להאמין בתורת עד אחד, משום דהוי דבר שבערוה צריך ביאור, ואף שבהשקפה ראשונה מסתברים דבריו, דהנה מה דמהני הכחשת המקדש או המתקדשת שכתבנו דהטעם בזה דכאן סגיא בהכחשת בע"ד כמו התם בשבועה, וענין זה שייך רק לכל דין השייך לבע"ד עצמם כמו לענין לאסור אותו בקרובותי' או איזה איסור עליו לגבי דידה, אבל בנוגע להקרובים או לכל העולם מה שייך בזה לומר שהכחשת הבע"ד תהני להם, והנה