שערי ישר חלק ב קצא

זה בפרטות יותר, וראשונה נביא בזה דברי הרשב"א הובא בשטמ"ק ב"ק ד' צ' וז"ל, ואפי' את"ל דר"י הנשיא מומחה הי', ודן יחידי הי', וראה ביום, ועפ"י ראיתו הי' דן, לא מסתברא שיהא דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו עצמו, דעפ"י שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ודי אם יהי' מומחה דן יחידי עפ"י עדים, או דיינים עפ"י ראיית עצמם, כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל שתהא ראי' של דיין מומחה כשמיעה עפ"י שנים עדים להוציא ממון אינו בדין עכ"ל. וכן כתוב גם בחי' הרשב"א למס' ב"ק בשנוי לשון קצת. ולכאורה דבריו אינם מובנים, כיון דגם ביחיד מומחה איכא האי ק"ו שלא תהא שמיעה גדולה מראי', למה מהני ביחיד מומחה אם שמע מעדים, ואם ראה בעצמו לא מהני, ובס' קצוה"ח ס' ז' סק"ה כתב בזה ועי' בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון יחידי, אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו, משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבע"ד להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחוד, כ"א עפ"י שנים עדים יקום דבר ע"ש עכ"ל. ודברים אלה שכ' הקצוה"ח שהטעם שיכול הבע"ד להכחישו לא נזכר בדברי הרשב"א, רק הקצוה"ח חשב להטעים בזה דברי הרשב"א, ולענ"ד נראה שדברי הרשב"א הם מדויקים שהורה לנו יסוד גדול בעיקר משפט העדות בדיני ממונות, והוא דמה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, אין כונת התורה שהעדים יבררו רק האמת לפני בי"ד, אלא שהעדים פועלים לחדש אצל בי"ד כח חדש לחתוך הדין ולכוף לקיימו כשורת הדין, וביחיד מומחה שיכול לדון יחידי עפ"י שמיעת עדים, לא מהני לדון אם ראה יחידי ביום, אף דלענין בירור האמת איכא ק"ו דלא תהא שמיעה גדולה מראי', אבל לענין קיום הדבר, אין מתחדש אצל בי"ד כח לחתוך את הדין, ולכוף את הנתבע לקיים הדין, רק עפ"י עדים, משום שהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שלא יתחדש אצל בי"ד כחם רק עפ"י עדים, ואם בי"ד של שלשה ראו ביום הם דיינים ועדים יחד, דלענין זה אין לדון שאין עד נעשה דיין, דרק לענין הגדה שייך ענין זה, שאין לדיין לדון עפ"י הגדת עצמו, אבל לענין קיום הדבר ע"י ראי' שפיר נעשה עד ודיין

ואחרי שגלתה לנו תורה בהאי קרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ופועלים ענין מחודש, הי' ראוי לומר שכל ענין מחודש בממון ובדבר שבערוה, לא יחול רק עפ"י עדים, ואם יעשה אדם ענין זה בינו לבין עצמו לא יועיל, אבל כיון שילפינן מקרא אחרינא מהאי קרא "דכי הוא זה", דגם ע"י בעל=דבר בעצמו מתחדש כח אצל בי"ד, דלו יהא דנתברר אצל בי"ד בירור האמת ע"י הודאת בע"ד שהוא כמאה עדים, אבל הלא נחסר בזה עדים לקיום הדבר דהרי לא עדיף הודאת בע"ד מראי' ממש שרואה יחיד מומחה, מזה למדו חז"ל כלל חדש, והוא דמה שאמרה תורה להצריך עדים לקיום הדבר, הוא רק אם קיום הדבר נוגע לאחרים חוץ מעושי הדבר, אבל אם אינו נוגע רק לעושי הדבר אז לא הצריכה תורה עדים לקיים הדבר, ומשו"ה היכא שהבע"ד מודה לפני בי"ד והודאתו אינה נוגעת לאחרים, מהני הודאתו לבירור וכן לקיום הדבר לחדש אצל בי"ד כח חדש ג"כ, שכח זה המתחדש אצל בי"ד הבע"ד פועל ועושה רק לחוב לעצמו, ומה"ט בכל הקנינים אי"צ עדים לקיום הדבר ולא איברו סהדי אלא לשקרי, דכשאדם מוכר או נותן, בדבר שהוא שלו, ואינו פוגע בשל אחרים כלום, וכן כשזוכה מן ההפקר הוא עושה ענין לעצמו לזכות, ואף שלענין המגבי' מציאה לחבירו חשבינן כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, הוא רק לענין זה לבד, ובכה"ג חל הדבר בלי עדים, ורק במקום שהאדם מחדש ענין הנוגע גם לאחרים אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שהעדים מחדשים ענין חדש אצל בי"ד לחוב להנתבע, ומזה למדו חז"ל לענין חלות של קדושין, שלא יחולו בלא עדים, דקנין קדושין אינו כשאר קנינים, שעיקרו לאסור האשה על העולם, וכיון דילפינן דבר דבר מממון, שדין עריות יהי' שוה לממון, ממילא גם עשיית הקדושין לא מהני בלא עדים

וענין זה למדתי מדברי הרשב"א בחי' לקדושין שם בסוגיא בהא דאמרינן התם דקדושין הוי חב לאחריני, דהקשה הרשב"א מה זה חב הלא בדעתה תלוי, מסיק בזה"ל, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה, דמיני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מיקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים או שלשה עדים יקום דבר, וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והילכך עריות דכתיב בהו דבר על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מילתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני, אקשינהו לצד ממון דאית בי' חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן, ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואילו הכא אילו אמרה נתקדשתי בפני שנים עדים והלכו להם למ"ה או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת, דהא לא מיחייבי ממש לאחריני, ומיהו עיקר מילתא לא מיקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה אעפ"י שהיא נאמנת שנתקדשה לו. כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל

ויסוד זה שאמרנו בדיני עדות שיש בו ענין נוסף לבד בירור האמת, מוכח מכמה פרטים בהלכות עדות וביותר בדין צירוף עדות, דקיי"ל דמצרפינן עדות שכ"א מעיד על מעשה בפ"ע, שאין לנו בירור על שום מעשה, דהרי על כל מעשה ליכא רק ע"א, ומש"כ בנ"מ סי' קמ"ה לבאר