שערי ישר חלק ב קצ

מהני ברי כמו בתו"ת, ראוי לבאר בספק טומאה ברה"י, דהעלה בס' ש"ש דנאמן ע"א, ולכל העולם מהני עדותו שהחזיק הדבר בטהרה, ולהעד עצמו יהיה בתורת טומאה ודאי, דהרי טענת ברי לא מהני בכה"ג, דכיון דבלא עדותו הוא כדין ודאי, וגם דין עדות לא מהני דאין אדם מעיד על עצמו, וזה ודאי אי אפשר לומר כן, ונראה לי דהא דאמרינן אין אדם מעיד על עצמו הוא רק שכל עיקר העדות הוא לעצמו, שעכשיו אין הדין נוגע לאדם אחר רק לעצמו להנצל מיד בי"ד, אבל אם הדבר נוגע גם לאחרים לברר איסור והיתר, אז מקבלים העדות ומהני גם לעצמו להנצל מיד בי"ד, דכיון שנתקבל העדות לכו"ע אין זה בכלל אדם מעיד לעצמו, וראי' לזה מכל עדות דעלמא לענין גירושין וקדושין דמהני העדות גם לעצמם, שאם יעידו על אשה שנתקדשה אם תזנה עמהם ידונו במיתת בי"ד ככל אדם, וכן בגירושין מותרים לישא אותה ואין בי"ד מוחים בם,. אלא ודאי כיון שבשעה שהעידו הי' תורת עדות בעדותם לא שייך בזה לומר אין אדם מעיד על עצמו, ולפי"ז בכל ענין שצריך להעיד לגבי אחרים לא נאמר כלל זה דאין אדם מעיד על עצמו, ורק בעובדא דר' זכרי' בן הקצב, דעכשיו ליכא שום נפ"מ לשום אדם בעולם אם זנתה או לא, רק להם נוגע הדבר להנצל מיד בי"ד, ע"ז אמרינן אין אדם מעיד על עצמו ולכן בספק טומאה ברה"י דנאמן ע"א לאחרים מהני עדותו גם לעצמו, ואי"צ בזה לדין ברי כלל להנצל מיד בי"ד. והא דכתבו הראשונים בדין פתח פתוח לדון מדין ברי, והתם בלא"ה צריך לבוא מדין ע"א באיסורים, כמש"כ בשטמ"ק שהבאנו, והיכא דאיכא עדות אי"צ לדין ברי לענין בי"ד, נראה לי הטעם בזה, דבאמת באומר פ"פ אין לבי"ד שום ענין ספק כלל, דדבר שבערוה הוא ואינו נאמן כלל, רק לעצמו מדין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, וענין זה הוא לענין בי"ד, דכיון שלא נתחדש דין איסור מחודש ע"י אמירתו, ורק הוא ענין נאמנות, כמו שהעלה בזה בקצוה"ח סי' ל"ד ובש"ש, והוא דבר פשוט ומוכח מלשון הש"ס דאמרינן נאמן לאוסרה עליו שמפורש בגמ' שהוא ענין נאמנות, וכ"ז הוא רק אצל בי"ד, שע"י אמירתו נתקבל נאמנות לכופו אם יתנהג היפוך זה, אבל מה שנוגע להם לעצמם, הוי הדין כפי המציאות שידוע להם, ולכן בכה"ג אם היא אומרת נאנסתי שלהבעל לענין הנהגת עצמו לשמים הוא בתורת עדות, אבל אצל בי"ד אין כאן ענין עדות כלל, דלגבי דידן אין הבעל נאמן כלל, וכל אמירתה לגבי בי"ד הוא רק להנצל מיד בי"ד, וע"ז ליכא דין עדות, כמו בדין של ר' זכרי' בן הקצב, ולכן כתבו הרא"ש, והר"ן ורב"י, מדין ברי, דלגבי בי"ד מהני דין ברי, וכן בתו"ת דלא שייך התם דין עדות יותר מתו"ת התם שייך דין ברי לגבי בי"ד. כנלענ"ד בענין זה. ובספק סוטה ע"י קנוי וסתירה שעשתה תורה כודאי שהאשה טוענת ברי, לא מהני אמירתה לא מדין עדות ולא מדין ברי, דמטעם עדות לא מהני אמירתה ואמירת המתיחד עמה, משום דחשודים הם מחמת היחוד שאסור מה"ת וע"י הרגלים לדבר, וממילא גם ברי לא מהני משום דאסורה לבעל, והוא צריך לדעת האמת, ועוד כיון דלדידן הוא בתורת ודאי, בי"ד יכופו גם אותה, אבל בספק טומאה ברה"י דמהני ע"א, אז מותר גם להעד, כמש"כ:

שער שביעי פרק א

קיי"ל דקדושין בלא עדים לא מהני משום דאין דבר שבערוה בלי עדים, דילפינן דבר דבר מממון, ולא מצאתי ביאור נכון ע"ז, כיון דבממון כל קנין מהני בלא עדים, כמו דהעלה הש"ס במס' קדושין ד' ס"ה ע"ב, וכן נקטינן להלכה בטוש"ע ח"מ סי' רמ"א, ומאין למדו חז"ל שבקדושין לא יתקיימו בלא עדים, כיון שענין זה ליתא כלל בממון דהתם לא איברו סהדי אלא לשקרי, וכבר עמד ע"ז גם בקצוה"ח סי' רמ"א ומה שתירץ הקצוה"ח ובאר דגם בממון בעינן עדים לקיום הדבר, אלא כיון דבממון מהני הודאת בע"ד, מהני ידיעת בעל=דבר במקום עדים, דהוא במקום עדים, עיי"ש, אינו מתקבל כ"כ על הלב, דהא תינח בקנין שעושה לחובתו, אבל לזכותו כמו במציאה ומתנה איך מהני אם זוכה בלי ידיעת עדים ובלי ידיעת מקנה, אלא ודאי פשוט דבכל קניני ממון, מהני הקנין בלא עדים, ומה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הוא רק לענין בי"ד, ומהיכן למדו חז"ל לחדש שיהיו עדים מועילים לעיקר חלות הקדושין, וכבר זכרנו קצת ענין זה לעיל בכמה מקומות, אבל לא נתבאר בדברינו כראוי וכאן נבוא בס"ד לבאר ענין