שערי ישר חלק ב קפג

הי' הפירות והכסף של הקטן הי' מהני בלי דעת אחרת דאי"צ כאן דעת אחרת כמו דמהני תרומתו כ"כ מהני אם פודה במעותי' פירות אחרים כיון דאיתא בדנפשי', ודברי תוס' מתפרשים בלי גמגום ומה שהביא הר"ש דברי הירושלמי והתוספתא ובלבד שלא יאמר פדה לי משלי ופדה לך משלך, הוא כמו דמסיק הירושלמי בשם ר"י דאם הכסף והמע"ש של בעל אחד חייב בחומש, ורק אם הכסף של אחד והפירות של אחר פטור מחומש, וכן מפרש בשנות אליהו להגר"א ז"ל. ומה דמשמע בירושלמי דגם למ"ד קטן זוכה לעצמו ל"ק מהך משנה, נלענ"ד דדברי הירושלמי המה אדות קנות הכסף, דאיך זוכה המעות, דאם לא יזכה בהם הרי הכסף והפירות של בעל אחד הם, וע"ז משני כמ"ד קטן זוכה, ועל פדיית מע"ש של אחרים אולי סובר כמו דרצה הש"ס דילן לומר אי לאו דאר"י צנועים ור"ד אמרו דבר אחד, דאי"צ בעלים גמורים על פדיית מע"ש, ולפי"ז יש מקום לומר דאי"צ ע"ז דין זכי' ושליחות, ועפי"ז כל הענין של פדיית מע"ש של חבירו אין חילוק בין למ"ד ממון בעלים הוא או ממון גבוה כנלענ"ד בענין זה, ובחי' הריטב"א מצאתי שכ' שענין הזכי' הוא כזוכים לאביהם מיד המעשר, אבל לענ"ד נראה כמש"כ, ואולי יש לכון בדבריו כמש"כ

אבל יש לדון בזה עוד מה יהי' דין הכסף המתקדש בקדושת מע"ש מי יזכה בהם לאכלם בירושלים, דהנה בזכית הפירות שיצאו לחולין הרי כתבו תוס' בב"ק ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועים, דהיכא דצריך דעת בעלים לפדיון דומה הי' דפדיונו פדוי לבעלים, מזה מוכח דנשארו לבעלים הראשונים, ולפי מש"כ הוא בין למ"ד מע"ש ממון גבוה ובין למ"ד ממון בעלים הוא, אבל הכסף שהוא מקודש בקדושת מע"ש איך יזכו בהם הבעלים, ומהראוי להיות שזכות אכילה בירושלים הוא של הפודה, דהרי גם בתורם משלו על של חבירו מיבעי במס' נדרים ד' ל"ו אם טובת הנאה של נתינה, הוי לתורם או לבעל הכרי, ומסיק הש"ס שהוא של תורם, וכ"כ נלענ"ד שזכות אכילת הכסף בירושלים הוא של הפודה ולא של בעל המעשר, דבמה יזכה בהם, וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה

עוד יש לדון אם מהני שאלה בחלול מע"ש וכרם רבעי, כיון דנקטינן דחלול מע"ש הוי כהפרשת תרומה, ותלוי בהפלאת נדרים, וקטן שנדרו נדר מחלל מע"ש, ראוי להיות לגמרי כתרומה גם לענין שאלה, ובפדיון הקדשות מסתבר לומר דלא מהני שאלה, דלפי מש"כ כל פדיון בהקדש הוא ג"כ קנין ע"י מעשה קנין, דהרי ילפינן מונתן הכסף וקם לו דהקדש נקנה בכסף, וכל דאיכא בזה מעשה קנין חוץ מדין הדבור לא מהני שאלה, דדין שאלה הוא רק בדברים שכח הדבור מועיל בהם, כמו הקדש שאמירתו לגבוה כמסירה, וכן בתרומה, אבל בפדיון הקדש אף שהכסף נקנה לגבוה ע"י הדבור, אבל מה שקונה מרשות הגבוה הוא ע"י מעשה של קנין כסף, אכן במע"ש שבארנו דגם למ"ד ממון גבוה הוא אי"צ לקנות שום דבר מרשות הגבוה יש לדון שיהני שאלה כמו שנשאלים על הפרשת תרומה וצ"ע

והנה העולה לנו מכל מה שכתבנו בזה דענין מע"ש שהוא ממון גבוה לפי"מ דקיי"ל כר"מ, קנין זה של גבוה לעולם תלוי בדין האיסורים של מע"ש, ואם נפקע דין האיסור, בטל מזה קנין הגבוה, ועיקר הוצאת ממון מן הבעלים בחלות מע"ש, הוא סבת חלות קדושת מע"ש, וכל דיני האיסורים שחלים ע"י קריאת שם מע"ש, ומשו"ה אם ע"א מעיד על פירות או מעות שהם של מע"ש הרי מעיד על הוצאת ממון ג"כ, באופן שאי אפשר בשום פנים לחלק ולומר שיהי' נאמן העד על האיסור ולא על הוצאת ממון, דהא בהא תליא, ומה"ט כתבו הרמב"ן והר"ן שהבאנו בריש דברינו, דע"א אינו נאמן לומר שהם של מע"ש. אבל אין להוכיח מזה על דין הקדש שאם ע"א יעיד שהוא של הקדש שלא יהי' נאמן, דהתם שהוצאת הממון מרשות הבעלים, אבל מ"מ לענין איסור נאמן ואסור להשתמש בהם בלי פדיון, וזה תלוי במש"כ לעיל אם בנאמנות ע"א מתחלק דין הנאמנות, דלשיטת הראשונים דמפרשי באומר בני זה בן י"ג שנה דנאמן לנדרים וערכין וקרבנות, שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, וכל ענין שנוגע לדבר שבערוה וממון אינו נאמן, כ"כ נאמן בזה שיהי' חלוק הנאמנות ולשיטת הני דסברי דלענין חלוק נאמנות ע"א שוה לעדות של שני עדים, כ"כ הכא לא יהי' נאמן כלל. כנלענ"ד

פרק יז

ואחרי שזכינו לבאר בדין הקנין של מע"ש אליבא דר"מ דקיי"ל כוותי' דהוי ממון גבוה, ראיתי לבאר בזה עוד ענין אחד, והוא דיש להסתפק אם יכול אדם לפדות מע"ש קודם שקרא שם מע"ש שיחול הפדיון לאחר שיחול דין מע"ש על הפירות, דלכאורה בהשקפה ראשונה אין מקום לספק בזה דהלא קיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, והרי בידו לקרות מיד שם מע"ש והרי בכה"ג עדיף מתורם תלוש על מחובר או מחובר על תלוש דמהני אם אומר שיחול לאחר שיתלשו, כמו דאיתא במס' קדושין ד' ס"ב ע"ב ושם מחוסר מעשה תלישה, וכאן בידו לקרות שם ע"י דבור, אבל כשנעיין בענין זה בהך כללא דבידו, נראה דיש אופנים דלא מהני מה שבידו לסלק עי"ז דין דבר שלא בא לעולם, דגרסינן במס' יבמות ד' נ"ב אמר רמב"ח הרי אמרו אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט, מפני שבידו לגרשה, ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה, בעי רמב"ח ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' כארוסתו דמיא, או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא. תיקו. וברא"ש שם כתב בענין זה וז"ל ולאשה דעלמא אינו גט וכו' ונראה דהיינו דוקא למ"ד אין