שערי ישר חלק ב קפב

ועלינו לבאר עפי"ז סוגית הש"ס בגיטין ד' ס"ה בהא דפליגי שאם אמוראי ר"י ורב חסדא אם קטן דיש לו זכי' לעצמו מה"ת היכא שדעת אחרת מקנה לו, זוכה לאחרים מה"ת או לא, מביא הש"ס מתיב רב אויא מערימים על מע"ש כיצד, אומר אדם לבנו ובתו הגדולים וכו' הא לכם מעות האלו ופדו בהם מע"ש, האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גבי', אלא לאו דלא אתיא ב' שערות, עכ"ל הש"ס. והנה לא נתבאר בזה מה שייך ענין זה לזוכה לאחרים, ובתוס' שם ד"ה ופדו בהם מע"ש כתבו וז"ל וא"ת מאי מהני פדית קטן וכו' וי"ל דאתיא כמ"ד במס' תרומות הגיעו לעונת נדרים תרומתם תרומה, וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מע"ש על ידו, וא"ת האיך פודה לאחרים הא אפי' למ"ד זוכה לאחרים, היינו כשדעת אחרת מקנה אותו לאחרים, ופדיית מעשר נהי דחשבינן לי' כזוכה לאחרים, מ"מ אין דעת אחרת מקנה אותו לאחרים ע"י זכות קטן והוי כמו מציאה דלא זכי מדאורייתא, וי"ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחלולו חלול, אם לגבי ממון זוכה לאחרים מה"ת כשדעת אחרת מקנה אותו, א"כ לענין חלול מעשר יש לו להועיל אפי' בלי דעת אחרת, אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אעפ"י שלעצמו זוכה, גם בחלול מעשר לא יזכה לאחרים אעפ"י שלעצמו מחלל עכ"ל. ומהרש"א שם כתב על דבריהם וז"ל מיהו ק"ק כיון דפדית מעשר לאחרים הו"ל זוכה לאחרים ה"נ פדי' לעצמו חשבינן לי' כזכי' לעצמו, תיקשי להו נמי בפדי' לעצמו האיך יזכה לעצמו והא אין דעת אחרת מקנה לו והוי כמו מציאה ודו"ק עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה מוכח מדברי תוס' דפדית מעשר הוא כקונה מן ההקדש, וכשאחר פודה בשביל הבעלים, צריך לזכות בפירות בשביל הבעלים, וכן מורים בזה דברי הר"ש על משנה זו וז"ל, ופדה לך כלו' פדה לעצמך, כדקתני בתוספתא פ"ד, ובלבד שלא יאמר פדה לי בהם את מעשר זה, אבל כשפודה לעצמו אעפ"י שפודה במעות של בעה"ב אינו מוסיף חומש, והכי תני בירושלמי פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש, אר"י וכל מעשר שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש, ר"י בר בון בשם ר' יונה טעמא דר' יוחנן ואם יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עלי' כדי שיהא הוא ופדיונו משלו, ודייק בירושלמי גבי שפחתו וכו' אם בקטנה קטן זוכה בתמי', ומשני כמד"א קטן תורם, ופריך אפילו קטן תורם וכי קטן זוכה, על דעתי' דרבנן דתמן אמרי וכו' אגוז ומצניעו וכו' זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, רב הונא אמר אינו זוכה לאחרים, וסיים הר"ש מ"מ משמע דמתניתין מיירי בזכי' לעצמו כמאן דאמר אינו זוכה לאחרים, וקשה דבפ' התקבל דייק מזה דזוכה לאחרים וכו' ושמא ברייתא היא, ומזכה להם המעות והם פודים המעשר לבעה"ב ולא לעצמו ונמצא בפדייתו כזוכה לאחרים, ואין זה כעין משנתנו עכ"ל. וזה סותר למה שכתבנו

אבל באמת מה מאד תמוה לומר כן, דהרי למ"ד מע"ש ממון בעלים הוא, ודאי לא יתכן לומר כן, דאיך יתכן שאם היו מעיקרא הפירות של הבעלים יתבטל קנינם עכשיו ע"י הפדיון, דאם הי' נותן כסף לבעל המעשר באופן שעי"ז יתחללו הפירות הי' מקום לומר שקונה הפירות ע"י כסף בכה"ג, אבל אם פודה כשאר פדיון בלא נתינת כסף לבעל המעשר, במה יזכה בפירות שהיו קונים לבעלים, ורק אליבא דר"מ דסובר ממון גבוה הוא, יש מקום לומר דלא כדברינו, ולפי"ז כדפריך בגמ' בפ' התקבל להוכיח ממשנה זו דזוכה לאחרים, יתרץ דמ"ד דסובר דאינו זוכה לאחרים יתרץ דמשנה זו אתיא אליבא דר"י, ואין כאן זכי' לאחרים כלום, דכיון דפקעה קדושת מע"ש הוו הפירות שלהם כבתחילה, וע"כ נלענ"ד דענין זכי' לאחרים דנקט בש"ס דילן בפדיית מע"ש של בעה"ב, הוא משום דכח הפדי' של מע"ש הוא לבעלים, וכמו בתרומה אין כח בהפרשת תרומה רק לבעלים, כ"כ במע"ש בין למ"ד מע"ש ממון בעלים ובין לר"מ, וכמו שכתבו בתוס' ב"ק שהבאנו למעלה דל"ד להקדש דנפק מבעלים לגמרי, אבל במע"ש דזכות אכילה בירושלים הוא לבעלים, ומכש"כ לפי"מ שבארנו דזכות זה של אכילה בירושלים אינו זכות לזכות השולחן גבוה אלא קנין ממש, ודאי מסתברים הדברים לומר כן שלא יהי' הכח לאיש אחר לשנות קדושת הפירות שהם של איש אחר, ואם פודה איש אחר מע"ש של חבירו, אי אפשר אלא מדין שליחות או זכי', וכמו שהקשו בתוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב דלמה לא יוכל לחלל היכא שאינו ברשותו, כיון דיכול אדם לתרום שלא מדעת בעלים מטעם זכי', כ"כ יחלל מדין זכי', ובתוס' קדושין ד' נ"ו תרצו בקושיא זו כיון דגם הגזלנים אינם יכולים לחלל דאינו שלהם לא שייך זכי', יעו"ש, ולפי"ז נפרש בסוגית הש"ס דילן דמקשה ממשנה זו דמערימים להוכיח דקטן זוכה לאחרים במילתא דאיתא בנפשי', דאף שמקנה להקטנה את הכסף וזכתה בהם מה"ת משום דעת אחרת מקנה לה, אבל האיך תוכל לפדות מע"ש של אחרים אם לא ע"י שליחות או זכי', כמו תורם דשלו על של חבירו, ומוכח מזה דקטן מופלא הסמוך לאיש שתורם לעצמו כ"כ יכול לתרום משלו על של חבירו כמו הכא שפודה במעותיו את המעשר של אחר

ועד"ז נפרש גם דברי התוס' בגיטין שהבאנו בפשטות, והוא דביסוד הדבר דלמ"ד בהגיע לעונת נדרים יכול לתרום, ובתרומה צריך להועיל לקרות שם תרומה ולפטור את השיריים, ואף ע"ז מהני מעשה הקטן אעפ"י שהפטור אינו ענין לנדרים, אבל כיון שהפטור וחלות התרומה הכל ביחד הוא עשית תרומה, משו"ה שייך ענין זה לענין הפלאת נדרים, כ"כ מהני חלול מע"ש שהוא התפסת מע"ש על הכסף והפקעת קדושה מן הפירות, ומה דרצה הש"ש להוכיח מזה כמ"ד זוכה לאחרים אף דהתם לא מהני רק כשדעת אחרת מקנה, והכא בפדיית מע"ש ליכא דעת אחרת, אבל כיון דאם