שערי ישר חלק ב קפ

כתיב בתורה ואם יגאל איש ממעשרו, היינו שעכשיו המעשר שלו ואינו תלוי במי שהתפיס קדושת המעשר

וכן נלע"ד לפרש מה דפליגי אמוראי במס' סוכה ד' ל"ה אם בעינן לענין אתרוג רק היתר אכילה או גם דין ממון, ואמרו בגמ' מאי בינייהו, איכא בינייהו, מע"ש בירושלים אליבא דר"מ, למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה, למ"ד לפי שאין בה דין ממון, מע"ש ממון גבוה הוא, ומסוגיא זו הוציא הרמב"ם דינו דאתרוג של מע"ש יוצא בו וכן במצה וחלה, אף דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא, כן כתב בכ"מ פ"ו מה' בכורים ה"ד בשם הר"י קורקוס, יעו"ש, ולכאורה קשה אם נאמר דממון גבוה הוא לגמרי וזכות אכילה בירושלים הוא ג"כ משולחן גבוה, היכי קרינן בזה לכם במצה ואתרוג, ולפי מה שכתב דכל שמוש שהתירה לו תורה הוי שלו לגמרי, ומה שאוסרה תורה הוא של גבוה, כלו' לענין אכילה בירושלים הוא שלו, ולענין מכירה שלא לצורך מע"ש הוא ממון גבוה, ואם מוכר ע"מ שיתחלל בכסף שיקבל מיד הלוקח אז יש בדין מכירה זו ענין משותף, ועיקר הפירות נקנים במשיכה כדין פירות חולין, ולרשב"ג חל בזה גם תורת חלול שיתחייב הלוקח הדמים כשעת משיכה, ומשו"ה למ"ד דלא בעינן בכ"מ מה שהצריכה תורה "לכם" שיהי' רק היתר אכילה, כלו' שיהי' שלו ומותר באכילה ולא בעינן שיהי' שלו לכל דבר למכור וליתן ולקדש בו האשה, מהני במע"ש אף לר"מ דסובר ממון גבוה כיון דלענין אכילה בירושלים הוי של בעלים. והא דאמרי' במס' ב"מ ד' צ' ע"א לענין איסור חסימת פרה בדישה שאם הי' הדיש של מע"ש, לר"מ דסובר ממון גבוה הוא לא חשיב דיש שלו, אין סתירה לדברינו, דרק לענין אכילה דידי' הוא שלו, ולא לענין אכילת בהמה, ויש לספק לפי"ז אם הזיק אדם אחר מע"ש של חבירו, דלר"י דסובר ממון בעלים הוא ודאי חייב אם הוא בירושלים, ובחוץ לירושלים תלוי בשיטת הראשונים, הובא בתוס' קדושין ד' נ"ו ובסנהדרין קי"ב, והכרעת התוס' דלר"י לעולם ממון בעלים הוא רק איסור אכילה חוץ לחומת ירושלים, אבל לר"מ דסובר ממון גבוה הוא נראה בפשטות שפטור המזיק ככל מזיק ממון גבוה, אבל לפי מש"כ דלענין השתמשות אכילה חשוב של בעלים, לכאורה ראוי להתחייב ככל מזיק חפץ של חבירו אם יש לבעלים איזה קנין, אבל אפשר לומר דכיון דלכל עניני ממון חשוב ממון גבוה, הנה גם דין זה שהמזיק מתחייב בתשלומי הנזק ג"כ דין ממון גורם לזה, ולפרט זה הוא של גבוה, דל"ד לשאר התחלקות קנינים של הדיוטות, דלפרט שהוא שלו גם דין ממון שלו דהרי יכול למכור וליטול דמים, משא"כ כאן דרק דרך חלול הוא יכול למכור

והרמב"ם בפ"ג מה' מע"ש הכ"ד כתב וז"ל כבר בארנו שהמעשר ממון גבוה הוא, לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש. עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריו רק על דין כפל בגנב ודין חומש בגזלן, היינו היכא שנשבע עליו, ומדין חיוב קרן לא כתב כלום אם חייב ולמי חייב, אם לבעלים או לרשות הגבוה, והרדב"ז בפירושו כתב ע"ז וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש, אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעים הוא. עכ"ל. ולא ביאר למי משלם הקרן אם לבעלים או למעשר, והנה היכא שהקרן בעין הדבר פשוט שהוא כמו שהי', אבל אם נאבד יש לדון למי ישלם, דלהקדש פטור דמזיק הקדש פטור, ולענ"ד נראה דאם נאבדו הפירות או נאכלו דאין כאן שום תשלומים, דכיון שהוא ממון גבוה ליכא לבעלים שום זכות תביעת ממון, דענין זה של תשלומים הוא זכות ממון, ולענין זה הוי מע"ש ממון גבוה, ולשלם לגבוה לא שייך כ"כ כיון דלא הי' במע"ש שום השתמשות לגבוה כקדשי מזבח ובדק הבית, והנה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז מה' מע"ש ה"כ האוכל מע"ש בתורת חולין אפי' במזיד אם פירות המעשר עצמם אכל יצעק לשמים, ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומם ויעלו ויאכלו בירושלים, או יאכל כנגדן בירושלים אם אינו יכול להחזיר את הדמים. עכ"ל, והוא מן הירושלמי, פ"ק דמע"ש ותוספתא כמו שמביא שם הכ"מ, דבפשטות משמע מזה דאם אכל מי שהוא מע"ש בתורת חולין ה"ז כמו שהפסיד הפירות והזיקם, ונקטינן דאין ע"ז דין תשלומים רק שיצעק לשמים שמחלו לו, כן בארו המפרשים שם, והחילוק שבין פירות לדמים הוא פשוט, דבדמים דהם בעולם, כל היכא דאיתנהו הם של מע"ש, ויכול לאכול כנגדם לחלל על כסף אחר, אבל כשאכל הפירות וצריך לבוא מדין תשלומים ליכא תשלומים ע"ז, אכן מזה אין להוכיח רק על פרט אחד דאף דמע"ש ממון גבוה אם אכלו הבעלים בתורת חולין אין עליהם תשלומים, אבל אם אכל איש נכרי שאינו בעל המעשר אפשר דצריך לשלם לבעלים, אבל יותר נראה מדסתם הרמב"ם ופסק סתמא משמע דאין כאן תשלומים כלל ומטעם שכתבנו, ואף דמצינו מעין זה בקונמות דיש בהם דין מעילה וכן מעילה הוא קרן וחומש ואשם, ותשלומי קרן הם תשלומים ולא כפרה והלא שם ודאי לא הי' שום השתמשות לגבוה, ואולי התם כיון דהוי התפסה בהקדש יש בהם דין הקדש לענין תשלומים. אבל עכ"פ מדברי הרמב"ם מוכח, אף אם נפרש דמיירי שהבעלים אכלו, דליכא דין תשלומים לגבוה, ואולי הטעם בזה כיון דלפי מש"כ עצם השתמשות האכילה הוא קנין לבעלים וחשוב כאוכל דבר, שהוא שלו רק אכלו באיסור, וקצת יש להוכיח מהא דלא מוקי בגמ' ב"ק הא דקתני במשנה נכסים שאין בהם מעילה הא מקדש קדשי, בפירות של מע"ש לר"מ דסובר ממון גבוה הוא, אף דלא משכחת בנזקי בור דאינו רק בבע"ח, דהרי גם לפי"מ דרצה הש"ס לאוקמא בשלמים ואליבא דר' יוסי ג"כ לא משכחת בבור דהרי לא הוי המת שלו כמו פסולי המוקדשים, ומזה נראה דמע"ש לא מחייב על נזקן

אמנם לכאורה יש להוכיח מהך דינא המבואר