שערי ישר חלק ב קעט

אינו ע"י הנדר, אלא שעי"ז שחל הנדר שיהי' רשות לכל אדם להשתמש בו, ענין זה הוי כהוצאה מרשות בעלים, והוי בסוג דרכי הקנינים, ובמופלא סמוך לאיש מהני הקנינים הנעשים ע"י דבור כתרומה והקדש, אבל בהפקר לא מהני, וכ"כ נלענ"ד דלא יהני בקטן מופלא סמוך לאיש לקנות מהקדש גם ע"י חלול, ולא מצאתי כעת גלוי לדין זה

ובמס' מע"ש פ"ד מ"ו תנן משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע, וסלע מע"ש שלו, משך ממנו בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע, נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש שלו, ומפרש הר"ב כשיטת הראב"ד דמשנה זו אתיא גם לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא, דהלוקח קונה המעשר מיד המוכר, והחילול נעשה רק ע"י כסף, וכן נקט התוי"ט שם, ומתרץ שם מה דבש"ס דילן בפ"ב דקידושין מוקי משנה זו לר"י דוקא, יעו"ש, והנה שיטתם צריכה ביאור, כיון דהוי ממון גבוה האיך יקנה הלוקח ומה קנה כיון שעדיין המעשר ממון גבוה כמו שהי', ונלענ"ד דלשיטתם גם למ"ד מע"ש ממון גבוה איכא קנין גם לבעלים, היינו דלכל הענינים שנתנה תורה רשות לבעלים לפרטים אלו הם של הבעלים, כמו לאכלו בירושלים, וכ"כ לעשות בהם פדיון, הם הבעלים ע"ז רק שיהי' דין הכסף כדין המעשר ומשו"ה אם מוכר מע"ש שלא בדרך חלול לא מהני מכירתו ומתנתו כלום למ"ד מעשר ממון גבוה הוא, דע"ז הוא ממון גבוה, וכן אם רצה לאוכלו חוץ לירושלים, ענין איסור זה אינו כשאר מאכלות אסורות אלא גם פוגע בממון גבוה, אבל אם מוכר ע"מ שיתחלל ע"י הכסף שיתן בעד המעשר ויהי' הכסף בקדושת מעשר ויזכה בהם המוכר, בכה"ג שרי למוכרו וכמו שכתב הרע"ב, מכירה זו היא מכירת ממון בעלים ונקנה במשיכה כשאר מכירת ממון הדיוט, כן מוכח להדיא לענ"ד שיטת הראב"ד והרע"ב והתוי"ט, ובהא דאמרינן בירושלמי על הך משנה זו מתני' דלא כרשב"ג, דתנינן רשב"ג אומר לעולם משיכתו של מע"ש הוא פדיונו, נראה דאין הכונה שמתחלל מע"ש ע"י משיכה בלי כסף דהלא מקרא מפורש בתורה וצרת הכסף בידך, אלא דהמשיכה הנעשית כדי שיתחלל ע"י דמי מכירה קובעת שומת הדמים בין להקל ובין להחמיר, וברישא שמשך בסלע אף דבשעת נתינת הדמים עמד בשתים אי"צ ליתן רק סלע ובזה נפדה, דכיון דהתורה נתנה לו ע"ז כח בעלים למכור ע"מ שיתחלל חל המכירה כפי שעת המשיכה, וכן בסיפא במשך בשתים צריך לפדות דוקא בשתים. ובזה מתורץ מה שראיתי בספרי אחרונים שתמהו על הראב"ד והגר"א דמפרשי דמשיכתו זהו חלולו, ולפי מש"כ לכו"ע אין הפדיון רק בכסף. וכן נלענ"ד מוכח מלשון הראב"ד פ"ח מה' מע"ש ה"ח דמסיק שם בזה"ל וכל זו המשנה דלא כרשב"ג דהוא דאמר חללו כשעת משיכתו עכ"ל. הרי מפורש בדבריו דגם לרשב"ג אין החלול ע"י משיכה אלא כשעת משיכתו:

והנה מה דקשה בזה, לר"י דקיי"ל כוותי' דגם בהדיוט ד"ת מעות קונות, איך מהני לרשב"ג לפדות המע"ש בשעת משיכה, וענין הפקר בי"ד לכאורה לא שייך במע"ש שהוא ממון גבוה, אבל באמת ל"ק כ"כ דהלא ענין הפקר בי"ד מהני גם היכא דצריך הקנאה, וכמו שנתבאר לעיל בשע"ה פ"ט, לפי"ז כמו שיכול המוכר בעצמו למכור המע"ש ע"מ שיתחלל ע"י הכסף שיקבל מהלוקח, כ"כ מהני הקנאות חכמים שתקנו לקנות מטלטלים ע"י משיכה, ומשו"ה כל ענין הנוגע לבין המוכר והלוקח דין מכירה בזה כמו מכירה בדבר של חולין, ולתנא דמתני' דין מכירה אינה שייכת כלום לכל מה שנוגע לדין פדיון, ולעולם פודים כפי מה ששוה המע"ש בשעת פדיונו, ורשב"ג סובר כיון דמע"ש ממון גבוה הוא, ומה שנתן לו רשות למכור, הוא ג"כ רק ע"מ שיתחלל המעשר על הכסף שיתן הלוקח, משו"ה משיכתו קובעת דמי פדיונו שיתן כסף פדיון למוכר כפי מה שהי' שוה בשעת משיכה

ועפיד"ז יש לבאר גם מה דאמרינן בב"ק דבפדית מע"ש וכרם רבעי בעינן שיהי' הפירות ברשות בעלים, ולמ"ד אין אדם מקנה ומקדיש דבר שאינו ברשותו כ"כ אינו יכול לחלל מע"ש וכרם רבעי היכא דהפירות אינם ברשותו, ובתוס' שם כתבו, בד"ה הוא דאמר כצנועים, הא דשאני הקדש ממע"ש, משום דבמע"ש וכרם רבעי אע"ג דהוי ממון גבוה, מ"מ הבעלים זכאים לאכול בירושלים יעו"ש, ואם נאמר דמע"ש ממון גבוה הוא ממש, הלא אז מה דיש זכות לבעלים לאכול בירושלים הוא ג"כ משולחן גבוה קא זכו, ומה ענין זה לפדי', ולפי מש"כ דזכות אכילה בירושלים הוא קנין ממש כמו למ"ד מע"ש ממון בעלים, מובנים דבריהם בפשטות, דכמו דלענין אכילה בירושלים המעשר של הבעלים, כ"כ לענין חלול הוא זכות ממש של בעלים דוקא, ומשו"ה אם הפירות ביד גזלן אינו יכול לחלל, למ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. ובהא דאמרו בגמ' שם אי לאו דאמר ר"י צנועים ור"ד אמרו דבר אחד הוי אמרינן מאן תנא צנועים ר"מ, לאו אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה הוא ואפי"ה לענין פדי' אוקמי' רחמנא ברשותי' כל היכא דאיתא, מדמוסיף חומש וקרינן בי' מעשרו, ולכאורה דברי הש"ס המה נגד דברינו דהלא לפי"ד הוא לענין פדי' ממון בעלים ושלו ממש, אבל כ"ז הוי אמרינן אי לאו דאמר ר"י, אבל לפי"מ דאמר ר"י לדמות פדיון מע"ש לכל ענינים שבאים מכח בעלים אז מה שאמרה תורה שהבעלים מוסיפים חומש, אינו פרט מחודש לענין פדי', רק מפני שהם בעלים בעצם גם למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא, והוא מש"כ בתוס' דלענין אכילה בירושלים הוא של בעלים. ומה דלכאורה קשה לפי הס"ד דגמ' הלא גם בהקדש הבעלים מוסיפים חומש אף שאין לבעלים שום זכות ויתרון מכל אדם, י"ל דשאני הקדש שהתירה תלתה במקדש היינו במי שהקדיש ולא במי שעכשיו שלו, דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו' אבל במעשר