שערי ישר חלק ב יח

למידרש מלעמיתך למעט חזרת אונאה לעכו"ם, דלענין איסור והיתר ליכא למעט אונאת נכרי דגם גזל ממש מותר, ולענין חיוב ופטור לא שייך למידרש מיעוטא, כיון דבקרא לא נזכר ענין חוב תשלומים. ומיושב הכל בדרך נכון בעזה"י:

אמנם דברי' תוס' ב"ק ד' ל"ח ע"א הם לכאורה נגד דברינו, דהנה קתני שם במשנה שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור, ושל עכו"ם שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד לשלם נזק שלם, פריך הש"ס ממ"נ אי רעהו דוקא, דעכו"ם כי נגח לישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נחייב, ומשני אמר ר' אבהו אמר קרא ראה ויתר גוים ראה ז' מצוות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קימו עמד והתיר ממונם לישראל, וכתבו בתוס' שם וז"ל עמד והתיר ממונם לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם, ולמ"ד בפ' בתרא גזל עכו"ם אסור ניחא, אבל למ"ד מותר קשה. עכ"ל ולגירסת רש"ל צ"ל שור שלהם שור שלנו, והנה לפי"ד דחיוב ופטור, ואסור ומותר הם ענינים נפרדים, לכאורה אין מובן לקושית התוס', אבל כשנעיין היטב יש לפרש דבריהם גם עפ"י שיטתנו, דהנה לפי משמעות לשון התוס' לפי"מ שגרס רש"ל נראה להדיא דר"א מתרץ דלעולם רעהו דוקא וראוי להיות דשור שלהם שנגח שור שלנו פטור, אלא משו"ה קתני במשנה דחייב הוא מקרא דויתר גוים שהתיר ממונם ולפי"ז נראה לי דמה דקתני במשנה דשל עכו"ם שנגח לישראל חייב אינו מן המקרא, דמקרא אי אפשר ללמוד לחייב העכו"ם בתורת חיוב, אלא בתורת היתר שמותר להטיל עליהם תשלומים שלא מן הדין, ועל סמך מקרא זה מצאו חכמים מקום לעשות תקנה להטיל עליהם חיוב, ולפי"ז דברי התוס' שמדברים על עיקר קרא שהתיר ממונם שהוא ענין היתר ולא ענין פטור, וגם אינו לשון הפקר ועזיבה, דזה ודאי אי אפשר לומר דנכסי עכו"ם הם הפקר, דהרי גם למ"ד גזל עכו"ם מותר אין נכסי' הפקר, דאל"כ לא משכחת ענין מקח וממכר בעכו"ם דאין לו מה למכור ולא ליקח דלמכור ודאי דלא שייך כיון דנפקע ממנו כח בעלים, וגם ליקח ג"כ לא שייך, דאף אם נדחוק דחלין ובטלים, היינו דבתחילה הוא קונה ותיכף נעשה הפקר, אבל כיון דכל קנינו הוא בכסף, והמוכר שקבל הכסף זוכה בתורת הפקר איך יקנה בכסף של הפקר, עוד יש להוכיח דחוב שחייב לנכרי הוא עפ"י דיני משפטים חוב גמור, מהא דמהני מכירה לנכרי ע"י כסף עפ"י מה דאמרינן בב"ק פ' מרובה גבי עקוץ תאינה ותקני לי גנבותיך, כיון דאי תבע לי' לא אמרינן זיל שלים מכירה נמי לא הויא מכירה ומסיק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, ולפי"ז אם נאמר שבעד הכסף שקבל המוכר מן הנכרי ליכא שום חיוב איך מהני המכירה אלא דלענין קנין וחיוב שוה נכרי לישראל, ובהפקעת הלואתו אף שמותר לגמרי וליכא מצוה כלל, אלא כיון שחייב עפ"י משפט הוי מכירה גמורה, אלא נראה ודאי משמעות דרשא זו שהתיר ממונם הוא לענין היתר האיסור של גזילה, ולענין זה דוקא כי נגח שור שלהם לשור שלנו לפי גירסת רש"ל, וכן נמי לפי מה שכתוב הנוסחא בספרים שלנו שדבריהם הוא להיפוך, דמפרשי דר"א מפרש דרעהו לאו דוקא ומה דפטרינן בנגח שור שלנו לשור שלהם הוא מקרא דויתר גוים ליכא שום משמעות מקרא זה שיהי' דין פטור בנגיחת שור של ישראל לשור שלהם, דמלשון האמור בגמ' שהתיר ממונם משמע דגם היכא שהוא ממונם התיר לישראל היינו אף שמדין יש להם זכות ממון, התיר הכתוב שלא לשלם להם, לפי"ז ג"כ נאמר דמה דקתני במשנה לשון פטור אינו מן המקרא, אלא שכן הסכימו חז"ל לעשות וסמכו על המקרא דרשאים הם לעשות כן, ועפיד"ז גם דברי התוס' סובבים רק על עיקר המקרא שהתיר ממונם שגלי לן רחמנא דליכא איסור אם לא נשלם להם, וע"ז הקשו דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה, דלמ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא דויתר גוים, שמזה למדו דהיכא שמצאו חכמים טעם וסיג מותר להם לכוף את הנכרי לשלם אף שפטור מדין תורה, אבל למ"ד גזל עכו"ם מותר קשה. והרש"ל בס' יש"ש לב"ק פ"ד סי"ח שמפרש דגוף הדין דקתני במתני' ילפינן מקרא דויתר גוים, היינו לחיובא שחייב העכו"ם לשלם כשנגח שורו את שור ישראל תמוה לי מאד דאיך אפשר ללמוד מקרא זה ענין חיוב והשתעבדות או כפי', לשלם, דהלא בהאי קרא מוכח רק התרה ורשות ליטול ממון עכו"ם, אבל דין כפי' עלי' מנ"ל, ועוד קשה טובא מש"כ התוס' דלמ"ד גזל עכו"ם מותר קשה, דאם נאמר דאתא האי קרא להטיל חיוב על העכו"ם לשלם על הנגיחה, זה ודאי חידוש הוא, דמדין גזל עכו"ם מותר ליכא למילף זה, דהרי רק היתר ידעינן ולא חיוב וכפי', וע"כ נלענ"ד שהדברים מוכיחים כמש"כ דעיקר הדין של חיוב ופטור האמור במשנה, הוא תקנת חכמים שמצאו סמך מן הכתוב דויתר גוים דרשאים לעשות כן, וי"ל דהא דמצרכינן קרא הכא לענין תקנת חכמים יותר מכל דוכתי בש"ס, משום דבכל דוכתא ידעינן מקרא דהפקר בי"ד הפקר וילפינן מקראי דוכל אשר לא יבוא או מאלה הנחלות, כדאיתא במס' גיטין ד' ל"ו ע"ב וביבמות ד' פ"ט, וקראי אלה בישראל נאמרו ולא בשאר אומות ומשו"ה לענין הפקר בי"ד בנכרים צריך קרא בפ"ע וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם פ"ח מה' נזקי ממון ה"ה שכ' וז"ל ושור של עכו"ם שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס זה הוא לעכו"ם לפי' שאינם זהירים במצוות ואינם מסלקים היזק, ואם לא תחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרים אותה ומפסידים ממון הבריות עכ"ל. ועי' בלח"מ שם שכ' די"ל דטעמו הוא בכלל דברי הגמ', ומוכח מזה דהוא תקנת חז"ל שקנסו אותם ולא מה"ת, אלא שמצאו סמך מה"ת שיהי' לחכמים כח לעשות גם בנכסי עכו"ם כמו בנכסי ישראל היכא שדרוש לזה למיגדר מילתא, כנלענ"ד בענין זה: