שערי ישר חלק ב קעח

ועבדו העברים הא לכם מעות האלו ופדו בהם מע"ש זה בלי חומש, וכתבו בתוס' להקשות והאיך מהני פדית קטן והא אין מעשה קטן כלום, ותרצו דאתיא כמ"ד במס' תרומות דבהגיעו לעונת נדרים תרומתם תרומה, וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה, ה"נ מתחלל מע"ש ע"י, ואם נאמר דפדיון מע"ש הוא כקונה דבר מן ההקדש, איך נוכל ללמוד מתרומה שחל שם תרומה על ידו וחל היתר על השיריים, שיש כח בקטן לקנות קנין חדש במע"ש שהוא של גבוה לזכות ע"י קנין כסף, דבשלמא על הקנאת הכסף מהני כמו דמהני בתרומה, וכמו דאיתא להדיא במס' נדה ד' מ"ו דבקטן שהקדיש מהני אם הוא מופלא סמוך לאיש, אבל איך יקנה ע"י הכסף, ולענין פדיון הקדש קרוב הדבר בעיני דמופלא הסמוך לאיש אינו פודה הקדש, דלענין לקנות דבר חדש אין מעשה קטן כלום, אמנם אולי י"ל דבפודה מן ההקדש חשוב כדעת אחרת מקנה, דדעת שכינה איכא שיזכה הפודה מן ההקדש, וקצת ראי' לזה יש להוכיח משיטת הרמב"ם, דהנה במס' קדושין איתא פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה, ולא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, וכתב הר"ן בסוגיא זו דלפי"ז היכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירו וזול לא מצי למיהדר בי' מהאי טעמא, דהדיוט קאי במי שפרע, אבל הרמב"ם בפ"ט מה' מכירה כתב שאם נתן גזבר מעות של הקדש והוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ומסיק בסוף הלכה שם ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע, והר"ן תמה ע"ז ונשאר בצ"ע, ונלענ"ד בסברת הרמב"ם דסובר דשאני פודה מן ההקדש, מגזבר שקונה בעד הקדש דפודה מן ההקדש הוא כעושה משא ומתן עם רשות הגבוה בלי אמצעית שום סרסור ושליחות, אבל בגזבר שעושה מסחר וקנין בעד הקדש הגזבר הוא השליח בקנין זה, וכל שנעשה הקנין ע"י שליח אין בזה מי שפרע, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מה' מלוה ולוה ה' ה', והוא מהגמ' ב"מ ד' ע"ד ע"ב, וכמו שבאר הרמב"ם ז"ל וז"ל ואינו מקבל מי שפרע בשליח שהרי המשלח אומר לתקן שלחתיך ולא לעוותי, ומשו"ה בפדאו מן ההקדש שייך לומר הך סברא, כיון דבהדיוט כה"ג אינו יכול לחזור עד שיקבל מי שפרע, ליכא מזה האי דינא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל הגזבר שנתן דמים בפירות והוזלו יכול לחזור, דבהדיוט כה"ג חוזר בלא מי שפרע, דשליח אינו מקבל מי שפרע, ולפי"ז משמע דבכל פודה מהקדש חשבינן כאילו נעשית ההקנאה ע"י רשות הגבוה, אבל בכ"ז רחוק בעיני לומר שנחשוב בענין זה כדעת אחרת מקנה להקטן, אלא רק כגלוי דעת ונתינת רשות מצד הגבוה, ולענין מי שפרע בהדיוט כה"ג אם גלה דעתו להקונה ומתרצה על המקח אם חוזר לאחר קבלת הכסף, הי' בזה דין קבלת מי שפרע, ולכן אין ראי' מזה שיהי' דין פדי' מהקדש ע"י קטן מופלא סמוך לאיש, ולפי"ז מוכח דפדיית מע"ש שאני דאי"צ קנין חדש מרשות הגבוה, וצריך לומר דגם למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא לא נפסק לגמרי קנין הבעלים מעיקרא, דאיל"ה האיך יוחזר קנין לבעלים כיון דפסקה פסקה, ואיך נעשה הדבר שלהם ע"י פדיון בלי קנין מחדש

אמנם בעיקר דין פדיית הקדש ומע"ש תלוי באשלי רברבי, דראשונה צריך לבאר דאף דילפינן מקרא דונתן הכסף וקם לו דרשות הגבוה בכסף, בכ"ז לא יתכן לומר דכל פדיון הקדשות הוא ע"י קנין כסף, דהרי מצינו דסלע של הקדש מתחלל ע"י כסף ושוה כסף, ובכה"ג אי אפשר לומר שהוא ע"י קנין כסף, דכסף קונה את שוה כסף, אבל שיהי' כסף נקנה ע"י שוה כסף אי אפשר בשום פנים, דאין אדם יכול לשנות את המציאות לעשות את הכסף לסחורה והסחורה לכסף, דלר"י דסובר ד"ת מעות קונות צריך דוקא שיקבל המוכר תחילה את הכסף ולהקנות עי"ז את הסחורה, אבל אם יקבל הלוקח את המטלטלים ויאמר אני מוכר לך בעד זה את הכסף שבביתו לא אמר כלום, ודוחק לומר דהפדיון אינו מועיל רק לחלל קדושת הסלע, ולענין שיקנה להעשות שלו צריך קנין משיכה, אלא נראה בפשטות דע"י החלול עצמו קונה, וכעין שראיתי בפני משה בירושלמי פ"ד דמע"ש דמפרש דלרשב"ג משיכתו הוא פדיונו, היינו דהפדיון הוא כקנין משיכה, ולקמן יבואר ענין זה, ולפי"ז קשה איך ילפינן מקרא דונתן הכסף וקם לו שהוא משום קנין כסף, ובשטמ"ק ב"מ ד' מ"ז הקשו על רש"י דיליף מקרא זה מטעמים אחרים איך ילפינן הדיוט מהקדש, יעו"ש, אבל בהקדש מפרשים כל השיטות שהוא משום קנין כסף, ואם נאמר שהכסף אינו מועיל רק על החלול והחלול עצמו חשוב כהכנסה לרשות, אין זה ענין לקנין כסף, ונלענ"ד די"ל דמש"כ רש"י דיליף ר' יוחנן מקרא זה דונתן הכסף וקם לו, הוא דוקא בקרקע ומטלטלים דבזה שייך ענין מקח וממכר, וסובר ר"י דמטלטלים הנקנים ע"י מכירה צריך דוקא כסף שיקבל המוכר תחילה הכסף, אבל בסלע של הקדש דלא שייך בזה דין מו"מ, דכסף אינו בסוג סחורה בכה"ג סגיא בהכנסה לרשות גרידא, כמו במתנה שמודה ר"י שנקנית ע"י חצר או יד וכדומה, אבל דברים הנשומים בכסף אינם נקנים ע"י חלול, כמו שאינם נקנים ע"י שאר הכנסה לרשות, אלא שקנין כסף גומר בהם, ועפי"ז הי' נלענ"ד דקטן מופלא סמוך לאיש יכול לפדות הקדש לחלל קדושתו, אבל לקנות דברים הצריכים קנין כסף, גם מיד הקדש אינו קונה, וגם לפדות סלעים של הקדש ג"כ לא יועיל פדית, הקטן רק לחלל הקדושה, אבל לענין קנין אף אם נאמר דפדייתו זהו קנינו, אבל כיון שענין זה הוא מעשה קנין בפ"ע שלא ע"י הדבור לא מהני בקטן, וכן נלענ"ד בטעמא דמילתא דלא מצינו שיועיל הפקר ע"י מופלא הסמוך לאיש אף דהפקר מטעם נדר, דענין הפקר נתבאר בדברינו לעיל שע"ה פ' כ"ג דמה שהדבר יוצא מרשות הבעלים