שערי ישר חלק ב קעו

חטאת דמפרשינן מה שנאמר "לכל חטאת" הוא לחסר ולגרוע זכות ממון, לא שייך כ"כ ברשות הגבוה, ולכן נלענ"ד דלענין להוציא מרשות הגבוה סגיא בע"א, כמש"כ בס' ש"ש אבל לא מטעמי', כלומר אף דקנין של רשות גבוה הוא ככל קנין דהדיוט, ולענין הדין דקיי"ל דממונא לא בטיל גם קנין הקדש לא בטיל, אבל לענין בירור אם יצא מרשות הקדש סגי בע"א כמו שכתבנו, ואם יעיד להיפוך שדבר זה הקדישו הבעלים ודאי צריך ב' עדים, ומה"ט כתב הרמב"ן דע"א אינו נאמן לומר שהם של מע"ש, כיון דמע"ש ממון גבוה, הוא עדות על הוצאת ממון

וכן מוכח דלא כשיטת הש"ש מדברי הנמ"י ב"ב פ' מי שמת בהא דמיבעי בגמ' שם בשכ"מ שהקדיש כל נכסי' ועמד אם יכול לחזור, ומסיק הש"ס בתיקו, כתב הנמ"י וז"ל הילכך בין הקדש בין עניים הם המוציאים, דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראי', הילכך אם עמד חוזר, ואע"ג דאמרי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו, אבל הכא מי יימר דדעתו הי' להקדיש אפילו אם עמד, הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי ואף ספק איסור מעילה ליכא, דאיהו ידע בנפשי', עכ"ל והנה הנמ"י מפרש דספק זה בשכ"מ שהקדיש אם הקדיש על דעת מיתה או הקדיש על כל צד שיהי', שהוא ספק עובדא לא ספיקא דדינא, ולכל אחד שהקדיש בכה"ג הוי ספק בפ"ע, שאם חשב בשעת מעשה שעל דעת כן הקדיש מהני מחשבתו, ואינו כהספק של ענין תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, שאינו תלוי לפי מחשבת של כל אדם בפ"ע, וכן לענין מעכשיו ולאחר ל' דמבואר במס' קדושין ריש פ' האומר דלרב דסובר ספק תנאי ספק חזרה אין הענין משתנה לפי מחשבת המתנה, שאם הוא תנאי לפי שקול הדעת, לא מהני כלום מה שיחשוב המתנה לחזרה, וכאן תלוי בדעת המתנה, ומשו"ה לענין איסור לחוש שמא הנכסים מוקדשים ואסור להנות מהם מחמת התפסת קדושה, הוי כשאר איסור והיתר, וכיון שאומר שיודע בנפשי' שהקדיש רק ע"ד מיתה מותר לו להנות וגם אחרים מותרים אבל מה שנוגע לדין ממון יש לדון שלא יהי' נאמן, דגם באבידה רק לצורבא מדרבנן מהימנינן, אבל לאיניש דעלמא לא, שמא משקר, אבל, ענין זה קשה לומר דלענין איסור נאמן ולענין ממון חשדינן למשקר דאם חשוד למשקר גם לענין איסור אינו נאמן, ובאמת ראוי לומר דהא דכתב הר"ן בפ' גיה"נ בטעמא דמילתא דלצורבא מדרבנן מהדרינן אבידה ולאיניש דעלמא לא משום דחשדינן למשקר, אף דהתם אדם נאמן על איסור והיתר אף שנוגע לו להפסד ממון, אבל ענין גזל לרוב בני אדם אינו חמור כשאר איסורים, ובהקדש שהוא איסור כשאר איסורים ראוי להיות נאמן כל אדם. אבל בדברי הנמ"י אי אפשר לפרש כן דאם נאמר דאינו חשוד לשקר למה לן טעמא משום דהנכסים בחזקת נותן קיימי, תיפוק לי' דאין כאן ספק דהרי טוען שכן הי' דעתו רק ע"מ שאם ימות, ונראה לי דהנמ"י סובר, דכמו דחשודים רוב בני אדם על גזל הדיוט, כ"כ חשודים על גזל גבוה, ומשו"ה לדידן לעולם הוא ספק, וגם לענין איסור מעילה יהי' בספק איסור, ורק מה שנוגע למקדיש עצמו אין ביד בי"ד למונעו בשעה שהוא יודע בנפשי', וכמו דמצינו לענין תרי ותרי במס' כתובות ד' כ"ב דבנישאת לאחד מעדי' והיא אומרת ברי לי, וכן משמעות לשון הנמ"י שכתב דלספק איסור מעילה לא חיישינן דאיהו ידע בנפשי', דלשון זה מתפרש שלאחרים יהי' ספק איסור מעילה, אבל עכ"פ מבואר להדיא דבהקדש יש לדון בכל הספיקות מלבד איסור מעילה גם על ענין הממון כמש"כ

עוד הקשה שם בס' ש"ש ש"ו פ"ד בהא דנאמן אדם מישראל לומר על בהמה המבכרת שילדה איך שכבר מכר את הולד לנכרי, כיון דהוא נכסי כהן, וכל שיש בו משום ממון אף לענין איסור שבו אינו נאמן לפי מש"כ הרמב"ן גבי מעשר שני, וכתב שם לדון כיון דספק ממונא לקולא והמע"ה, א"כ אין לכהן חלק ממון בו ואין בו אלא משום איסור גרידא, ומפקפק בזה ומסיק בצ"ע, והנה לפי מש"כ לפרש בדין אבידה דמהימן צורבא מרבנן, משום כל היכא דלא חשוד לשקר, ליכא בזה תורת דין משפט לכו"ע, כל זמן דליתא לפנינו בע"ד שני שיטעון כנגדו, כ"כ ראוי להיות כל אדם נאמן על המבכרת לומר שכבר מכר לנכרי וליכא בזה דין משפט להצריך עדים, ואין שום הבדל בזה מדין אבידה לענין זה, אמנם אם לא ידעו הבעלים אם נעשה ענין מכירה בזה וע"א אחר מעיד ע"ז, הנה לפי מש"כ בביאור שיטת הר"ן דנאמן ע"א באבידה, דלענין זה נאמן ע"א לומר דליכא בזה דין משפט להצריך עדים, כיון דבפועל ליכא לפנינו בע"ד שני שטוען על חפץ זה, ובמציאות אמתית לפי דברי העד אין בעלים אחרים חוץ מזה, כ"כ הכא נאמן ע"א לומר דאין בולד זה חלק ממון הכהנים, כיון דבפועל ליכא בע"ד שטוען עליו, אכן לשיטת הריטב"א דסובר דגם על זה אין עד אחד נאמן לומר דאין בזה תורת המשפטים, היינו דגם על זה אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר, ולפי מה דנקט בספר ש"ש להכריע כמש"כ בתשו' מיימוני דהיכא דהספק לנו אם הוא דבר שבערוה וע"א מעיד שאין כאן דבר שבערוה דנאמן ע"א ע"ז, עי' מש"כ בפ"ג ש"ו, כ"כ מיסתבר לומר הכא אם ע"א מעיד באבידה או במתנות כהונה, שאין כאן דיני משפטים של דיני ממונות שיהי' נאמן ע"ז, ואולי יש לחלק קצת דרק במה שבודאי משתנה דין האשה מאיסור להיתר ומהיתר לאיסור חשוב דבר שבערוה, והיכא שלפי דברי העד דין האשה כדמעיקרא לא חשיב דבר שבערוה, ובספק בדין ממון אם צריך בזה עדים או לא, גם זה חשוב משפט ממוני וצ"ע

אמנם ע"פ מה שהעלינו לעיל לענין הקדש דלהוציא מרשות הקדש לא הצריכה תורה שני עדים, דלפי מה דאיתא בספרי דהא דאמרה