שערי ישר חלק ב קעה

שיהי' לו איזה ספק של זכות, בכה"ג סובר הר"ן דנאמן ע"א, וגם בזה פליג הריטב"א, אבל אם רק איכא בזה טוען אחר שראוי לדין מחמתו ג"כ אז איכא בזה תורת המשפטים לכו"ע, ובעינן דוקא שני עדים כשרים, כנלענ"ד בזה, ונראה לי דאפשר לומר דמש"כ בתשו' מהרי"ק דבממון דוקא להוציא ממון מחזקתו בעינן שני עדים, ענין זה יש לפרש דבממון כל היכא דאיכא טענה של שני בע"ד, דבלא עדים יזכה זה כזה, ובכה"ג אם יוכרע הדין ע"י עדות העדים מוציאים הממון מחזקתו, דבממון לעולם איכא איזו הכרעה ודאית מחמת הספק, או יחלוקו או כל דאלים גבר, עכ"פ איכא דין המכריע ואם ישתנה הדין ע"י עדות, הרי הם מגרעים איזו חזקת הממון כנלענ"ד

פרק טו

גרסינן במס' סנהדרין ד' ל' ת"ר אמר להם אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן, של מע"ש הן. בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימים, כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימים, אין בידו ליטלן לא אמר כלום, וכתב הר"ן בפ' האומר למס' קדושין דהא דלא מהימן על מע"ש היכא דלאו בידו, הלא מע"ש איסורא הוא, וז"ל ורמב"ן ז"ל תירץ דמע"ש נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסור גרידא. עכ"ל. הובא דבריו בס' ש"ש ש"ו פ"ד. והקשה בס' הנ"ל מהא דמבואר במס' יבמות ריש פ' האשה רבה דע"א נאמן לומר על הקדש קדושת דמים שנפדה משום דבידו לפדותו, והרי עי"ז מפקיע ממון מרשות הגבוה ומה לי ממון גבוה מממון הדיוט, וכיון שאינו נאמן להפקיע קנין הממון כ"כ אינו נאמן על האיסור, וכמו שכ' הר"ן בשם הרמב"ן לענין מע"ש, וכתב לתרץ ע"ז ולחדש דרק להוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה חשוב הוצאת ממון, אבל להיפוך להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט, אין בזה תורת הוצאת ממון, והביא ראי' לזה מדברי תוס' במס' מעילה ד' כ"א שהקשו בהא דמבואר שם במשנה שאם נפל פרוטה של הקדש בכיס מלא מעות והוציא אחת דמעל מספיקא, אמאי לא בטלה הך פרוטה של הקדש ברובא, יעו"ש, והלא מסקינן בגמ' דממונא לא בטיל, ומזה הוכיח דבנכסי גבוה לעולם אין, דנים בו תורת ממון רק תורת איסור שבו זה תו"ד שם, ולענ"ד אין דבריו מחוורים בזה כלל, דכיון דיש קנין לגבוה ואם פגע ונהנה מנכסי גבוה חייב לשלם כמו נהנה ומזיק נכסי הדיוט, כמו שכ' בתוס' כתובות ד' ל' ע"ב למה יתבטל ברוב קנין הגבוה, כיון דקיי"ל ממונא לא בטיל, אכן מה שנוגע לדין ביטול ברוב יפלא בעיני מה שהוצרך הש"ש להביא מדברי תוס' הלא ברייתא מפורשת היא, הובא במס' נדרים ד' נ"ח ע"א, דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירים כגון טבל והקדש ומע"ש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור, יעו"ש, הרי דשייך ביטול בממון הקדש רק משום דהוי דשיל"מ, ואם יהי' מין בשאינו מינו יתבטל גם מדרבנן, ובטעמו של דבר כתבנו לעיל בשע"ג פ"כ דאף דקנין הגבוה לא בטל ויתחייב לשלם, אבל דין האיסור משום קדושת החפץ מיבטל בטל כשאר איסורים, ונתבאר שם ענין זה בארוכה, אכן מה שהקשה לענין נאמנות ע"א דמוכח מסוגית הש"ס דיבמות דנאמן ע"א לומר על הקדש שנפדה ויצא מרשות הגבוה צריך ביאור, מ"ש מדין מע"ש שכתבו הראשונים דאינו נאמן כיון דאיכא בזה הוצאת ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה

ונראה לענ"ד לבאר ענין זה, ראשונה עפ"י מה שבארנו לעיל בפרק הקודם שיטת הר"ן דע"א נאמן באבידה, דהוא משום דכיון שמעיד שזהו בעל אבידה, מהני בירור של ע"א לסלק מזה תורת המשפטים, דבפועל ליכא בזה רק בע"ד אחד ועל החשש שמא זה אינו בעל האבידה, אנו מאמינים את העד שמעיד דאין כאן בע"ד חוץ מזה, משא"כ בכל דיני ממונות דאיכא שני בעלי דברים, אף אם נאמין לע"א מ"מ איכא לפנינו שני בע"ד בפועל, והרי זה משפט של דין ממון, שע"ז אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, שאעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, לפי"ז י"ל דגם בהקדש אם אין לפנינו טוען ונטען, אם ע"א מעיד שהחפץ שהי' הקדש כבר נפדה, ואינו חשוד למשקר מהני עדותו גם לדין ממון, כמו דמהני לענין איסור מעילה, וגם לשיטת הריטב"א דסובר דגם באבידה כל שבא בתורת עדות לא מהני ע"א, אבל עכ"פ כל שטוען לעצמו נאמן אם אינו חשוד למשקר, הנה הכא בהקדש שמעיד שנפדה, י"ל דמיירי שהוא אומר, שהוא שלו ופדה לעצמו, והרי זה כמו באבידה, שנאמן צורבא מדרבנן, משום שלדין ממון אינו בא בתורת עדות רק מדין בע"ד, ורק בנוגע לקדושת החפץ להתיר לאחרים לענין זה הוי כע"א באיסורים, עוד י"ל דאם ע"א מעיד שהדבר יצא מרשות הקדש ולא חשוד למשקר, ליכא בזה לדון מדין דיני ממונות, שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר,. דהרי בהדיוט אם הוא לפנינו ואומר נאמן עלי ע"א, הלא ודאי אין לבי"ד מקום בזה, כ"כ בהקדש דידעינן שלרשות הגבוה ניחא שיוחזר החפץ למי שהוא שלו, ומשו"ה כל שמעיד ע"א על הקדשות שכבר נפדה אף אם יעיד לאחר, בכה"ג אף לשיטת הריטב"א דלא מהני ע"א באבידה כל שבא בתורת עדות, מ"מ בהקדשות נאמן אף להוציא מיד גיזבר, כיון דניחא לרשות הגבוה שיוחזר למי שהוא הבעלים באמת ולענין בירור האמת אין הבדל בין איסור והיתר לדיני ממונות, וכל הכתוב בפרשה לענין עדות בדיני ממונות לא שייך בהקדשות, דאם נאמר להצריך עדים כמו בכל דין ממון, הלא אז ליכא עדים בעולם, אם בעינן בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימה, דלא קרינן בזה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ועוד מזיק ממון הקדש פטור, וגם לאו דלא תענה ברעך, דהקדש לאו רעהו הוא, וכן הכתוב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל