שערי ישר חלק ב קעד

מחלקינן בין צורבא מרבנן או לא, כגון בשנים שטוענים על חפץ זה אומר שלי וזה אומר שלי, אין חילוק בין צורבא מרבנן או לא, בין אם הדין כל דאלים גבר ובין אם הדין יחלוקו או יהי' מונח, י"ל דזה ילפינן מקרא עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא או לא, ולהבין ענין זה י"ל, דהא דבאמת בדיני המשפטים אין חלוק בין צורבא מרבנן או איש אחר, משום הדין שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכל היכא דליכא אנן סהדי גמור, אין לחרוץ משפט שבין אדם לחבירו בדיני ממונות, והיינו אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים כשרים, ומה"ט לא מקיים דבר בדיני ממונות אפי' עפ"י משה ואהרן, וכ"ז היכא דאיכא שני בעלי דברים שטוענים על החפץ, דאף אם הדבר נוטה עפ"י שכלנו שהחפץ של האחד שהוא צורבא מדרבנן, אבל עכ"פ הרי איכא עוד אחד שטוען על החפץ, ואין לנו כח לסלקו רק עפ"י עדים כשרים, אבל במציאה אם צורבא מרבנן טוען שהאבידה שלו ואיכא הוכחה שאומר אמת, ואין לנו טוען כנגדו, לא שייך בכה"ג לומר אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים, דאם הדבר אמת אין כאן בע"ד חוץ ממנו, דבמציאות הוא הבעלים וגם ליכא לפנינו שום טוען אחר חוץ ממנו, אבל איניש דעלמא שטוען על המציאה, כיון דהוא חשוד לנו למשקר, ואנו מסופקים שמא איכא בעלים אמתים שהאבידה שלהם, חזר הענין בזה לדין תורת המשפטים מחמת המציאות, ואף שבלי המוצא אבידה אם הי' אחד טוען שהוא שלו אין לנו כח לעכבו שמא של אחרים הוא, כ"ז בדליכא טוען אחר, וענין זה ג"כ דין בדיני המשפט שהטענה גורמת הדין י"ל דבכה"ג מסור כח הטענה למוצא האבידה שיעכב ת"י ע"י כח של הבעלים האמתיים, ואף שטוען שמא, ואיכא מ"ד דגם בשמא טוב וברי גרוע ג"כ ברי עדיף, זהו דוקא אם הבע"ד לפנינו נגרע כחו ע"י טענתו, אבל אם אינו לפנינו ואנחנו טוענים בעדו הוי כטענת ברי, כמו שטוענים ללוקח וליורש, ולפי"ז יתפרשו דברי הריטב"א בפשטות דאם טוען שהוא שלו, וכיון דמהני מדין המשפטים, ממילא מקיים בזה דין השבת אבידה, אבל אם מעיד לאחרים שמדין המשפטים לא מהני, דלענין דיני ממונות ע"א כמאן דליתא, דרק לחיוב שבועה מהני עדותו, וטענת, ברי ג"כ ליכא בזה משו"ה לא מהני עדותו, וזהו לשיטת הריטב"א, והר"ן שכ' דמהני ע"א באבידה, י"ל דסובר דכמו דמהני טענת הבע"ד משום דלא חשיד לשקר, כ"כ מהני עדות של ע"א, דהא דאמירה תורה דוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר, הוא משום הכלל אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים כשרים, והוא דוקא אם שנים דנים ומריבים זע"ז כמש"כ, וכאן אם הדבר אמת ליכא בזה ענין המשפטים דאין כאן אדם בעולם שיהי' הדין שייך לו, ובכה"ג מהני כל עדות שיהי' גם קרוב או פסול, אם רק אינו חשוד לשקר, אבל אם איכא שנים שטוענים על החפץ, כמו בסימנים וסימנים דזה ענין משפט של דיני ממונות, ודאי דע"א לא מהני כלום, דכל כה"ג אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר

ובטעם הפלוגתא שבין הריטב"א והר"ן הוא על יסוד זה שכתבנו, דהר"ן סובר כיון דבאיסורים שצריך בירור האמינה תורה ע"א ואפי' אשה וקרוב, כ"כ ראוי להאמין גם לענין ממון, רק היכא דאיכא שני בעלי דברים אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, היינו אעפ"י שהדבר אמת אין הדבר מתקים אלא עפ"י עדים כשרים, ובאבידה אם הדבר אמת אין כאן שני בע"ד, כמש"כ, ומשו"ה סגיא בזה בע"א כעדות שאר איסורים, והריטב"א סובר כיון דעכ"פ הוא ענין משפט של ממון, שזה גופא לברר אם צריך בזה דין משפט או לא, הוא ג"כ דבר שבממון, וכל דבר שבממון אין ע"א נאמן, ורק אם בא בתורת בע"ד שטוען שהוא שלו, נאמן אם צורבא מרבנן, דטענת בע"ד שטוען שאין כאן בע"ד שני מהני, כמו שאר טענה היכא דליכא אחר שיהי' לו טענה בזה, אבל באיניש דעלמא לא מהני טענתו, כיון דחשוד לשקר, המוצא טוען בעד בעלים אחרים

וראיתי בס' תשובת רבי אליעזר לדו"ז הגאון ר' אליעזר גורדון ז"ל בסי' כ"ז שהאריך בענין זה אם נאמן ע"א היכא דליכא מוחזק וברר לו שיטה חדשה דאף דנאמן ע"א אבל דוקא עד כשר ולא אשה וקרוב, דכל היכא דאיכא גררא דממונא אשה וקרוב חשידי לשקר, והוכיח שיטתו מהך סוגיא דכתובות ד' כ"ה דלענין תרומה בעינן דוקא עד כשר, וכן הוכיח מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"ד דאמר ריבב"ב נאמנות אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ופריך בגמ' אשה וקטן לאו בני עדות נינהו, ומסיק בגמ' דמיירי שהבעלים מרדפים ואשה וקטן מסיחין לפי תומן, ונחיל הוא קנין דרבנן האמינהו רבנן יעו"ש. וקשה למה לא תהא אשה נאמנות כיון דליכא מוחזק, דאם נתישב אצל אחד ג"כ לא מיקרי מוחזק כמש"כ תוס' ספ"ק דכתובות, דברוב ישראל מחזיר לתינוק הנמצא ואינו יכול לטעון המוצא שמא נכרי הוא, משום דגם לשמואל אזלינן בכה"ג בתר רובא, יעו"ש ומכל זה החליט דכל היכא דאיכא איזה שייכות לענין ממון אשה וקרוב לא מהימנא, יעו"ש שהאריך בזה, ולענ"ד אין הדברים מתקבלים על הלב, דהיכן מצאנו ענין זה שתהא אשה חשודה לשקר בעדות יותר מאיש, וגם מש"כ דקרוב שאינו כמשה ואהרן חשיד לשקר, מאן מפיס ואיזה גבול בזה, והנה מש"כ להוכיח מסוגית הש"ס דכתובות, כבר בארנו בזה בכמה דרכים לפרש סוגיא הנ"ל, עי' לעיל פ"ט, ומה שהקשה מסוגית הש"ס דב"ק נלענ"ד בפשטות, דאף דמוצא אבידה אינו חשוב כמוחזק לענין הכלל דאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל עכ"פ כיון דאם ליכא בעלים מבוררים הי' הדין שהוא של המוצא, מחמת שרובא דעלמא הם נכרים או הפקר, איכא בזה דין משפט של דיני ממונות, ובכה"ג אין ע"א נאמן, דרק היכא דליכא שום טוען כמו באבידה שהמוצא חייב להכריז, וליכא שום טענה למוצא