שערי ישר חלק ב קעג

תורה להחזיר דוקא ע"י סימנים ועדים, הוא מצוה כשאר מצוות התורה, וגם מש"כ לתרץ משום רובא דעלמא אינו נראה לענ"ד, דדין רובא דעלמא הוא רק היכא שהרוב יש להם איזה דין אחד ע"י הצטרפות, והמיעוט דין אחר, והוא נגד הרוב, אבל אם המיעוט הוא ג"כ מן הרוב ואינו חלוק ממנו כלום, והספק הוא על כ"א, וקצת הוכחה שיש להמיעוט הוא לברר על כאו"א בפרטות, בכה"ג אין כח רוב לסלק הוכחת המיעוט. וענין זה בארנו לעיל בשע"ד פ"י בארוכה, יעו"ש

אמנם לפי"ז שבארנו בשיטת הר"ן דמה שנאמן ע"א באבידה, משום דמדין המשפט של דיני ממונות סגי לן בטענת ברי של הטוען שהוא שלו, צריך לעיין במש"כ הר"ן באחד שמעיד על אבידה שנאמן, וז"ל והו"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני, כיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן למשקר. עכ"ל. אם דין זה הוא דוקא היכא דאיכא בזה טענת ברי של פלוני או גם בלי טענת ברי, והנה לשיטת הסוברים דברי ע"י אחר חשיב ג"כ טענת ברי הוא פשוט, דאין נפ"מ, דע"י ע"א זה איכא ג"כ טענת ברי, ומדין המשפטים מהני הברי ולדין מצות השבת אבידה מהני דין עדותו יעוי' חו"מ סי' ע"ה סעי' כ"ג ברמ"א אבל לשיטת הפוסקים דלא מיקרי טענת ברי אם אינו יודע בעצמו, כמש"כ הש"ך ובאחרונים שם, הנה לפימש"כ לא יהי' נאמן ע"א באבידה, דאף דסגי לענין מצות השבת אבידה עדות ע"א, אבל כיון דאינו נאמן לדיני ממונות, איך יחזיר החפץ לאיש זר, ואף דיש מקום לומר דכמו דמועיל ע"א לענין מצות השבה, כ"כ יועיל לענין איסור גזל, היינו דעל מה דמספקינן שמא הוא מוסר חפץ של אחרים ליד איש זר, וכגזלן הוא חשוב, ע"ז נסמוך על הע"א כמו דמהימן לשאר איסורים, אבל אין הדבר כן, דכל שאנו דנים ע"ד ענין ממוני אם מן הדין הוא של פלוני או לא, אין לנו לדון ע"ד איסור גזל שבו אלא ע"ד המשפט וכמו דכששני הבע"ד לפנינו שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, כ"כ אם ליכא לפנינו רק בע"א

אח"ז מצאתי ת"ל בחי' הריטב"א למס' גיטין במה דאמרינן שם ד' כ"ז ע"ב רבה בב"ח אירכס לי' גיטא בי מדרשא, אמר אי סימנא אית לי בגווי', אי טביעת עינא אית לי בגווי', אהדרוה ניהלי', אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא, אי משום טביעת עינא, ודוקא צורבא מדרבנן אבל איניש בעלמא לא. עכ"ל הש"ס. וכתב בזה הריטב"א ז"ל וז"ל וכי אמרינן בגמ' דלא מהדרינן בטביעת עינא אלא לצורבא מרבנן דלא משני בדיבורי', אבל ע"ה אף דאתי בטביעת עינא דילמא משקר ומשני בדיבורי', כי היכא דלא לפסיד אגרי' וכו' והיינו טעמא ג"כ גבי מציאה דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן וכו', ומיהו אפילו לצורבא מרבנן כי מהדרינן לי' אבידתא בטביעת עינא, אומר רבינו נר"ו דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל היכא דשמעי' שאומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעת עינא בגווי' לא, דהא ודאי עדות הוא כיון שמעיד לאחרים, ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה. עכ"ל. ובדבריו מפורש דרק בע"ד נאמן כשהוא צורבא מדרבנן, ובע"כ הטעם דטענת בע"ד מהני כשאין אדם טוען כנגדו, ומשו"ה אי"צ עדים, אבל כשאחר מעיד הוא דין עדות בדיני ממונות ובעדות לא עדיף צורבא מדרבנן משאר ע"א הרי דסובר להדיא דגם באבידה שאין שם מוחזק בעינן שני עדים אף שאין בע"ד כנגדו, ולפי"ז צריך לבאר מש"כ הר"ן דגם ע"א נאמן באבידה, או דסובר דברי ע"י אחר הוי כברי וכמו דמשמע מהגהת הרמ"א בחו"מ סי' ע"ה שהבאנו דכייל את הר"ן ג"כ עם הסוברים דמהני טענת ברי ע"י אחר לחייב שבועת היסת, יעו"ש, או אפשר כונתו היכא שהבע"ד טוען שהוא שלו ואינו צורבא מדרבנן דלא מהימנינן לי', ומביא ע"א אז שפיר מהני הע"א, דמדין טוען ונטען גם טענת ברי של ע"ה מהני, ומדין השבת אבידה סגי בע"א ובעובדא דרבב"ח במס' גיטין מסתעף הענין לבד השבת אבידה ודין המשפטים, גם לדין בירור על כשרות הגט, והנה בנוגע לכשרות הגט לברר אם גט זה של מגרש זה, ג"כ סגיא בע"א, דכיון שהגט כבר נכתב בכשרות, אלא אנו מסופקים אם הוא של מגרש זה, אין זה כמעיד בדבר שבערוה, דהא דאמרינן ריש גיטין לענין עדות השליח על הגט שהוא נכתב לשמה דהוי דבר שבערוה, הוא משום דענין כתיבת הגט שהוא התחלת המעשה המצטרף להתיר אשת איש, ה"ז כמעיד על גירושין, וכמו שביארנו ענין זה לעיל בשער זה פ"א, אבל בכה"ג שאינו מעיד על איזה מעשה של כתיבה ונתינה, אלא שגט זה הנכתב הוא של בעל זה, הוי כע"א באיסורים, ובנוגע לדין המשפטים דגם שטר גט הוי כחפץ ממוני שראוי לדון עליו, י"ל דכיון דהוא שליח ושומר עליו, שבעלים מסרו לידו הרי הוא כבע"ד, וטענת שומר ותביעתו הוא כתביעת בע"ד וכן הודאה שמודה בפני שומר הוי כאילו הודה בפני בעלים, ומה"ט אהדרוהו לרבה בב"ח, שמדין המשפטים מהני טענתו בלי עדים, ומדין השבת אבידה והכשרת הגט לגירושין סגי בע"א, כנלענ"ד בענין זה

ועוד נ"ל עפ"י פשטות דברי הריטב"א הנ"ל דבצורבא דרבנן דמהדרינן אבידתא, אין בזה ענין עדות כלל, היינו דהיכא דעפ"י משפט דיני ממונות אי אפשר לעכב החפץ ת"י המוצא, זהו קיום השבת אבידה, דכמו דאיסור של גזילה תלוי במשפט, וכל היכא שעפ"י תורת המשפטים מיחסים את החפץ למי שהוא, כ"כ נגרר אחר זה דיני האיסור של גזילה, כ"כ ראוי להיות גם מצות השבת אבידה שיהי' נגרר אחר זה, ומשו"ה בצורבא דרבנן שטוען על המציאה שהיא שלו, והוא זוכה עפ"י דיני המשפט, מפני שאין בע"ד אחר כנגדו, ממילא מתקיים בזה גם מצות השבה, ורק מה דלא מהדרינן לכל אדם ע"י טביעת עינא, משום, דלא מהימן וחשוד לשקר, אף דבכה"ג בלא מוצא אבידה לא