שערי ישר חלק ב קעא

ואם מהימנינן לי' על האיסור ראוי להאמינו לכולא מילתא, וכיון דאי אפשר להאמינו לעונשים אינו נאמן כלל, אבל לשיטת הרשב"א ובעל התרומות י"ל דכמו דמחלקינן הנאמנות עכשיו במעיד על שניו, דלענין איסורים מחזיקינן אותו לבן י"ג, ולענין חליצה וכהאי גוונא אינו נאמן, שלשיטתם הוא מדין ע"א באיסורים, לשיטתם נראה בפשטות שכ"כ יתחלק הנאמנות, אם מעיד על חתיכה שהוא חלב ונוגע עכשיו גם לענין עונשים, ובפתחי תשובה יו"ד סי' קכ"ז סק"ח הביא בשם תשו' שבות יעקב שנשאל באחד שהניח לעשות יינו בהכשר ע"י פועל ומכר היין ביוקר, ואח"כ העיד הפועל שהיין לא נעשה בהכשר, ובאופן שמן הדין ראוי להאמינו מדין ע"א נאמן באיסורים, שרוצה להפסיד שכרו, אבל אם יהי' נאמן יתבטל המכר שמכר בעל היין, ונוגע עכשיו עדותו של הפועל גם לדיני ממונות ולכן אין להאמינו כלל, וכתב שהביא ראי' לזה מהש"ס, יעו"ש, ואין הס' ת"י לעיין בו, ולפי מש"כ אין דין זה ברור, דלשיטת הרמב"ם דסובר דנאמנות של ע"א הוא כנאמנות שני עדים דאינו מתחלקת, י"ל כיון דנוגע גם לממון לא פלגינן הנאמנות לחצאים ואינו נאמן כלל, אבל לשיטת התוס' והרשב"א והריטב"א ובעה"ת דמפרשי דנאמנות על שניו הוא מדין ע"א נאמן באיסורים, ומחלקינן הנאמנות, י"ל דגם בכה"ג מחלקינן הנאמנות, היינו אף שנאמן לענין איסור היין, אבל בנוגע להמכירה אין לבטל המכירה ע"י עדותו, ויכול המוכר לטעון שמא שקר העיד העד והיין הי' כשר, ובכה"ג אין דין אחד מכריח את חבירו, דל"ד לדין יכיר היכא שמעיד על בנו שהוא ממזר ויש לבן בנים שאינו נאמן כלל, דהתם אם הבן דין ממזר עליו ממילא גם בניו ממזרים, אבל דין איסור היין אינו מכריח לבטל המקח, כמו שאין נאמנות על האיסור מכריח לדין העונשים. כנ"ל. ול"ד ענין זה לע"א שמעיד על פירות שהם של מע"ש שכ' הר"ן בשם התוס' דכיון דקיי"ל מע"ש ממון גבוה הוא, אינו נאמן גם לענין איסור שבו. דהתם דין אחד מכריח את השני וכמו שכתבנו לעיל בפ"י, והרי זה דומה למעיד על בנו שהוא ממזר ויש לו בנים דאינו נאמן כלל. והש"ש שכ' בש"ז פ"ד לדמות ענין זה של מע"ש לאומר בני זה וכהן הוא, לענ"ד אינו כן, דענין זה של בני זה וכהן הוא דומה למעיד על שניו שהוא בן י"ג דלשיטת הראשונים דמפרשי מדין ע"א מחלקינן הנאמנות, ולשיטת הרמב"ם שכתבנו דלשיטתו בעדות של ע"א אם בשעה שמעיד נוגע לעונש ולאיסור לא יהי' נאמן כלל. מהא דתנינא בברייתא דכתובות ד' כ"ה שהבאנו בפ"ט דאמר ר"ח לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, והשיב רבי לר"ח שמאמינו בתרומה רק משום מיגו, יש לומר עפ"י מש"כ דהרמב"ם מפרש בפשטות דעדות של ע"א אינו מתחלק, כמו עדות של שנים דלא מפלגינן הנאמנות, ואם אי אפשר להאמינו בכולו אינו נאמן כלל, ולשיטתו גם עד כשר דעלמא אינו נאמן כיון שנוגע גם לענין יוחסין. וכן פסק הרמב"ם בפ"כ מה' איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעינן שני עדים כשרים, והר"ן בפ"ב דכתובות תמה עליו למה לא יהי' נאמן ע"א כיון דע"א נאמן באיסורים, יעו"ש, ולפי מש"כ הרמב"ם אזיל בזה לשיטתו, והראשונים שכ' דע"א נאמן בזה לתרומה דסברי כשיטתם דבעדות של ע"א באיסורים מפלגינן הנאמנות, ופשטות הסוגיא בברייתא הנ"ל מתפרשת היטב לשיטת הרמב"ם, ובעיקר שיטת הרמב"ם בנידון זה כתבנו בפ"ח יעו"ש, ולפי"מ שבארנו בזה לשיטת הרמב"ם מתורץ יותר כל הקושיות בסוגיא זו, דלשיטת התוס' ושאר הראשונים קשה טובא למה אינו נאמן לומר בני זה וכהן הוא בממ"נ אם הוא אב באמת הלא יש לו כח נאמנות לומר שהוא כהן מדין יכיר, ואם אינו בנו יש לו כח נאמנות מדין ע"א כשר, אמנם בלא"ה כל ענין זה אינו מובן, דהרי אם נדון שלהחשיבו לכהן לענין אכילת תרומה הוא כע"א לאיסורים הרי אז גם קרוב נאמן, ואם נאמר שהוא כענין דבר שבערוה, הלא אז צריך שני עדים כשרים, ובע"כ עלינו לומר שהצריכו עד כשר בכדי שאם יצורף עוד שני יוחזק בכהן גם לענין יוחסין, וחשו חכמים להאמין לתרומה ע"י קרוב שמא יעלוהו ליוחסין, על ידי הצטרפות עד שני, ולפי זה י"ל דבעינן בהגדה זו כל דין הגדת עדות, היינו גם לענין הזמה, ובכה"ג לא יהני דין ממ"נ לומר אם הוא אב יהי' מטעם יכיר, ואם אינו אב יהי' נאמן מטעם ע"א, אבל אם יוזם לא יענש דהרי הגדתו הוא בספק

פרק יד

הא דקיי"ל בממון דבעינן שני עדים הכריע בס' ש"ש ש"ו פ"ג דלא כמהרי"ק דאין חילוק בין להוציא ובין להחזיק, וכן מיסתבר לומר דכיון דאמירה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, מנין לנו לחלק ולומר דרק להוציא מן המוחזק איירי קרא, והנה לפי"ז לכאורה קשה מש"כ הר"ן בפ' גיה"נ דאם אחד מעיד על המציאה שהיא של פלוני דנאמן, דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר, ואם בעינן בממון שני עדים אף להחזיק מה מועיל ע"א, דהרי בכל עדות של ע"א ליתא חשש משקר, ובפשטות דברי הר"ן הם נגד פשטות הש"ס דב"מ ד' כ"ח דאמרינן התם סימנים וסימנים וע"א יניח, וכבר עמדו ע"ז האחרונים, וכמדומה לי שהפמ"ג בפתיחותי' העיר מזה, ונלענ"ד בביאור ענין זה, דבדיני ממונות שהטענות של בעלי דברים באופנים רגילים מכריעים את הדין, שאם אחד מהם יהי' תופס בחפץ בלי שום טענה, והשני יטעון שהוא שלו בטענת ברי מועלת טענתו להוציא מן התופס, דרק להוציא קיי"ל כמ"ד דברי ושמא לאו ברי עדיף, אבל אם תופס בלי טענה רק טוען שמא אינו שלך בזה לכו"ע מוציאים, וכמו שכ' תוס' ספ"ק דכתובות, דאף לשמואל שסובר אין הולכים בממון אחר הרוב,