שערי ישר חלק ב קע

שהצריכה תורה שני עדים כשרים והאמינתו תורה בתור חדוש ומשו"ה לא מהני רק לענין מה דמפורש בתורה, וכן כתב הר"ן לענין אחר שנאמנות זו חדוש אחר בהא דקשיא שאינו נאמן האב לומר נשבית ופדיתי', למה לא יהא נאמן מדין מיגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתי', כתב הר"ן וז"ל ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חידוש הוא, שהרי לא הי' ראוי להיות נאמן יותר מע"א דעלמא, דינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה, אבל אין אומרים מיגו מחמת זה דאין לנו בו אלא חדושו בלבד עכ"ל

ובירושלמי פ' עשרה יוחסין איתא על המשנה האומר בני זה ממזר, בזה"ל תמן תנן האומר בני זה נאמן, רבי אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו ולא ליקח ממנו וכו' דילמא על דרבי יהודא איתאמרת, דר' יודא אומר נאמנים עלי', ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו עכ"ל. ונראה לענ"ד בביאור מאמר זה, דיש לדון באומר בני הוא, ומת בן זה, אם יורש אותו האב שהעיד, או אם אין האב אם יורשים אותו בני האב ושאר קרובי האב, דכיון שדין זה שהאמינתו תורה הוא רק על הדינים המתיחסים על הבן, אבל לא לענין לפטור את אשתו מחליצה, וע"ז לא מהני רק מדין מיגו, כמו שכ' בש"ש, ובענין זה של דין ירושה כח הירושה הוא להיורש ולא להמוריש, ומשו"ה אם מעיד זה בני נאמן לעשות איש זה ליורש בנכסיו, כמו שאומר על בנו שהוא בכור, וכן אם אומר אינו בני פסק הרמב"ם שנאמן להפסידו מירושתו כמו שהבאנו דבריו לעיל וי"ל דזה הוא ביאור דברי הירושלמי לתת לו ולא ליקח ממנו, דלתת הוא דין המתיחס אל הבן, אבל לא ליקח, שזהו דין של הזוכה בדין ירושה, אכן מהא דמסיק שם בירושלמי משמע קצת דהכונה דר' אבהו סובר שבאומר אינו בני אינו נאמן אם היו מוחזקים בו שהוא בנו, והרמב"ם דפסק שנאמן לומר אינו בני להפסידו מירושה הוא עפ"י מה דמביא שם מ"ד דסובר דנאמן, אבל עכ"פ נלענ"ד בפשיטות דבאומר זה בני לא יהי' נאמן להעשות עצמו ליורש את זה שמחזיק אותו לבן עפ"י דבורו

ובזה נלענ"ד ליישב מה דהקשה בס' קצוה"ח סי' רע"ז סק"ב על שיטת הרמב"ם והרא"ש דסברי שנאמן לומר שהוא בנו ובכורו אף שלא ידעינן שהוא בנו, מהא דאמרינן בכתובות בפ"ב ד' כ"ה באומר בני זה וכהן הוא שנאמן להאכילו בתרומה משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה, ולמה אינו נאמן מתורת יכיר כמו שנאמן לפוסלו לומר שהוא בן גרושה וחלוצה או ממזר, עיי"ש שנשאר בצ"ע, ונראה דלשיטת הרמב"ם והרא"ש צ"ל דדין נאמנות שנתנה תורה לאב הוא על אחד משני אופנים, היינו או שאנו מוחזקים בו שהוא אב ואומר שהוא אינו אב כגון באומר אינו בני, שלדבריו אינו אב, ומ"מ נאמן מחמת שאנו מוחזקים בו שהוא אב, או להיפוך שאנו מחזיקים בו שהוא איש נכרי והוא אומר שהוא בנו ומחזיק עצמו לאב, ובמוחזקים בו שהוא בנו ואומר להכיר את מולדתו שהוא בן גרושה או ממזר אבל באומר על איש שאינו מוחזק לבן ואומר שהוא בנו ומעיד עליו שהוא ממזר וכה"ג, י"ל דאינו נאמן דכיון שאינו נאמן רק להחזיקו לבן בכל הדינים המתיחסים אל הבן, אבל להדינים הנוגעים ומתיחסים אל האב לא מהני עדותו וכמו שכתבנו, דלענין ירושה שיירש האב את הבן לא יהני הכרתו ודין זה שנתנה תורה נאמנות להעיד על יחס בנו הוא דין מתיחס להאב, שלאב נתנה תורה ולא לאיש אחר, וכ"ז אם אנו מוחזקים בו שהוא אב, אבל להחזיק את עצמו לאב אינו נאמן, ולפי"ז באומר זה בני והוא בן גרושה או אינו בן גרושה, יתחלק הנאמנות דלהחזיקו לבן הוא נאמן, אבל להחזיק את עצמו לאב שיהי' לו הכח להכירו לבן גרושה אינו נאמן, ורק אם ע"י העדות שהוא בנו מוכרח מולדתו מהני עדותו, כמו להעיד עליו שהוא כהן כשאנו מכירים את אמו, אבל כשאין מכירים את אמו ואנו חוששים שמא בן גרושה הוא, לא מהני עדות שהעיד עליו האב שאינו בן גרושה, כ"ז שלא נתברר שהוא אביו ויש לו כח על עדות זו, ולפי"ז י"ל דהא דנאמן לשיטת הרמב"ם והרא"ש לומר זה בני ובכורי הוא, הוא רק בכה"ג אם רק יתחזק לבנו בזה גופא מוכח שהוא בכור מפני שהוא גדול בשנים יותר מכל הבנים המוחזקים, אבל אם גם אחר ההכרה שהוא בנו, צריך הכרה שני' שהוא בכור לא מהני עדותו עליו שהוא בכור, ועפי"ז מתורץ קושית הקצוה"ח שהבאנו, דאף שנאמן לומר שהוא בנו, אבל מה שמעיד וכהן הוא, היינו שאינו בן גרושה וחלוצה, ע"ז לא מהני עדותו מדין יכיר, ורק מדין ע"א, וכיון שקרוב הוא אינו נאמן, אלא מחמת מיגו, וכמבואר בירושלמי הובא בקצוה"ח שם דאף שנאמינו שהוא בנו אבל שמא בן גרושה הוא. עיי"ש. ובפשטות יש לתרץ קושית הקצוה"ח דהלא רק לפי ההלכה דקיי"ל כר"י שנאמן לפוסלו לומר שהוא ממזר יש לדון שכ"כ יהי' נאמן להכשירו אבל לרבנן דפליגו על ר' יהודא אינו נאמן רק כשאר ע"א קרוב, ואפשר לומר דרבי ור' חייא סברי כרבנן ולא כר' יהודא וזה פשוט

והנה עפ"י מה שנתבאר דענין החזקת איסור ודין העונשים הם דינים נפרדים, שאין אחד מכריח על השני, הנה באומר בתי מקודשת היא מכבר באופן שכבר זנתה ע"י התראה המועלת למאן דסובר התראת ספק שמה התראה, באופן דבשעת עדות האב כבר נוגע העדות לאיסור ולעונש, נראה פשוט דפלגינן הנאמנות, דלענין זה נאמן להחזיקה באשת איש מכבר, ולענין עונש אינו נאמן, וכן בדין יכיר בכה"ג יתחלקו הדינים, אבל בע"א כה"ג שמעיד על דבר שהוא חלב כליות ובשעת עדותו כבר נוגע עדותו גם לענין עונשים, נלענ"ד שענין זה יהי' תלוי אם איכא חילוק נאמנות בע"א, דלהרמב"ם שפסק דבע"א הוחזק האיסור לכל הדינים הנולדים, משום דעכשיו אינו נוגע רק לאיסור, י"ל דאם עכשיו נוגע גם לעונשים אינו נאמן כלל, כיון דנאמנות שלמה הוא