שערי ישר חלק ב קסט

דשאני עדות זו על השנים מעדות ע"א על החזקת דבר האסור, דהתם כשמעיד על הדבר שהוא חלב כליות, הי' אז עדות שלמה בלי שום התפלגות בנאמנות, דאז לא הי' נוגע הענין לשום דבר ודין אחר, רק לענין דין איסור, והי' אז דין ע"א נאמן באיסורים ונתברר הדבר עפ"י עדות מעליא שזה חלב האסור, ואח"כ כשעבר ואכל עפ"י התראת עדים אי"צ לבירור חדש על אותו הדבר, שכבר נתברר עפ"י תורת עדות לפי ערך דין העדות שהי' צריך מה"ת בזמן ההוא, אבל להעיד על האיש שהוא בן י"ג הוא אינו עדות באיסורים, שענין זה אינו איסור והיתר, ורק מתחילה אנו מקבלים עדות זה בהתפלגות דלענין נדרים, ערכין והקדשות ולאפרושי מאיסורא מועיל עדותו, אבל לענין חליצה וכדומה ושאר ענינים דבירורם. צריך שני עדים לא מהני, ולפי"ז הרי לא נתקבל עדות זה להחזיקו לבן י"ג, ומה שכבר נתקבל העדות לאפרושי מאיסורים אינו מכריח לענין עונשים דנולדים אח"כ כמו שבארנו, אבל בע"א מה שעונשים אח"כ אינו מחמת שדין האיסור מכריח לעונש של אח"כ, אלא משום שכבר נתברר עפ"י עדות המועיל שדבר זה הוא חלב, ואז לא הי' שום התפלגות, ונענש אח"כ ממילא אבל בעדות של שנים לא נתברר בעדים שהוא בן י"ג בכללות, אלא בפרטות לענין אפרושי מאיסורא וכה"ג, ובעדות על חלב נתברר בכללות בלי שום יוצא מן הכלל שדבר זה הוא חלב כנלענ"ד. והוא דבר מתקבל. ומהתימה על הגאון בעל פנ"י שמתמה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהך דינא דרב חסדא דאין סוקלים ע"י האב באומר בתי מקודשת לזה, למה לא אמרינן שהאיסור הוחזק כבר, וכן נתחבט בקושיא זו בס' ש"ש ש"ו פי"ב, ולא זכרו מדין השני לענין עדות בשנים לענין איסור שהוא ג"כ מדין ע"א נאמן באיסורים, כמו שכתבו בתוס' ובחי' הרשב"א והריטב"א

עוד נלענ"ד די"ל דהרמב"ם ז"ל סובר שעדות זו להעיד על הבן והבת הוא מדין יכיר ג"כ, היינו דכמו שהאמינתו תורה על אופן מולדתו כמו בן גרושה או ממזר, כ"כ האמינתו תורה על זמן מולדתו שעי"ז הוא מברר את דינו של הבן עכשיו לומר שהוא בן י"ג שנים, וע"ז אמרו דלענין מכות ועונשים אינו נאמן, ועפי"ז מתפרש היטב מה דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמי', דכמו דסובר דלענין נאמנות האב שהאמינתו תורה לאסור את בתו באומר קדשתי' דאינו נאמן לקטלא, משום דכיון דנאמנות זו הוא חידוש ואין לך בו אלא חדושו כ"כ בנאמנות של יכיר שהוא ג"כ חידוש, ולא האמינתו תורה רק לפרט זה ולא על התולדות שאין דין זה מכריח עליהם, וכמש"כ לעיל. אח"כ אמר לי רב גדול שכדברי מפורש בשלטי הגבורים, ומצאתי כן בשלטי הגבורים פ' עשרה יוחסין וז"ל ובס' התרומה אומר בה' חליצה שאין האב נאמן על בנו להחזיקו גדול בחליצה, ואין שיטת התלמוד כדבריו שהאב נאמן על תולדת בנו לומר שבזמן פלוני נולד או בענין זה בין אם בא להעיד עליו בממון כגון להחזיקו בבכור ולתת לו פי שנים וכו' וכן אם בא להעיד עליו בשאר האיסורים להחזיקו בגדול לכל דבריו, חוץ מן המכות והעונשים שאין בי"ד מענשים אותו עפ"י האב או עפ"י עצמו אלא עפ"י עדים כשרים או עפ"י החזקה שהוא כמו עדות עכ"ל. אח"כ מצאתי בהגהת הב"ח בפ' האומר על הרי"ף אות ו' שכתב כן, והוסיף דעי"ז שמעיד בני זה בכור הוא מעיד שמנין שניו מרובים על שנות אחיו ומזה ילפינן דגם בלי הכרת בכורה נאמן על השנים יעו"ש. והנה מה שדוחה שיטת בעל התרומות כנראה לא ראה דברי הריטב"א והרשב"א דמפרשי כשיטת תוס' שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, ומשו"ה אינו נאמן לענין חליצה, אבל אם נפרש שהוא מטעם יכיר בודאי ראוי לומר שנאמן על כל הענינים והדינים המתיחסים אל הבן, היינו דכמו שנאמן לומר שהוא בן גרושה או ממזר, כ"כ נאמן לומר שהוא בן י"ג שנה לענין חליצה שהוא בר חליצה, וכ"כ נלענ"ד לענין עדות להכשירו לעדות ושהוא בר קדושין, אבל ענין עונשים ומכות אינם דינים של הבן לומר שהוא בר עונשים, שענין זה הוא דין המתיחס לבי"ד וע"ז לא האמינה תורה לאב, וכן מורים דברי הרמב"ם בזה שהוא מדין יכיר ולא מדין ע"א נאמן באיסורים, כמו שכ' בה' אישות פ"ב הכ"ב והכ"ג וז"ל אין סומכים על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא עפ"י שנים אנשים כשרים להעיד, האב שנאמן לומר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד בתי זו בת שלשה שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים לחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים, עכ"ל. הרי מוכח להדיא דסובר דרק אב נאמן ע אבל ע"י עדות אחרת בעינן שני עדים כשרים, וע"א אינו נאמן כלל, אף לענין איסור והיתר, משום דעיקר העדות הוא עליו להכירו שהוא בן י"ג, ועדות זו להחזיק את האדם הוי כדבר שבערוה, והרשב"א כתב להדיא דע"א דעלמא נאמן, ומה שאמרו שהאב נאמן הוא לרבותא, אף שהוא קרוב, ולשיטתו גם שאר קרובים נאמנים כדין ע"א באיסורים, ולפי"ז י"ל דשיטת הרמב"ם בזה דע"א שנאמן באיסורים שהוא מדין עדות, וכיון דבשעה שהעיד לא הי' נוגע עדות זו רק לענין איסור, ונתקבל עדותו בלי שום התחלקות, ומועיל עדות זה על החתיכה ככל עדות שבתורה, ואם אכלו אח"כ מענשים ע"ז, דעכשיו אינו נענש ע"י ע"א, שנתחזקה חתיכה לחלב ע"י עדות המועיל לשעתו, וכ"ז שהי' דין הנאמנות בלי חידוש, אבל בנאמנות שהוא בתורת חדוש שחדשה תורה, אין לך בו אלא חדושו, היינו מה דמפורש בתורה אבל לא לעונשים, ובזה מתורץ קושית הפנ"י בחי' למס' קדושין והובא בס' ש"ש ש"ו פי"ב שהקשה לשיטת הרמב"ם שהאיסור בע"א יוחזק ומהני אח"כ לעונשים, ובאב שמעיד על קדושי בתו אין סוקלים ע"י, ולפי מש"כ הוא פשוט דענין זה להעיד על קדושי בתו שהוא דבר שבערוה